יש שני סוגים של גברים. אלה ששוטפים את האוטו בפרקי זמן קבועים, ואלה ששוטפים את האוטו רק כשממש ממש ממש, חייבים. לא אגלה לאיזה סוג אני משתייך, רק אומר שלפני שבועיים מישהו הדביק על המאזדה 2019 שלי מדבקת "קונה רכבים לפירוק". להגיד שלא נעלבתי? נעלבתי. להגיד שלא הובכתי? הובכתי. להגיד ששטפתי? לא שטפתי.

אבל כעבור שבועיים, כשמישהו ברמזור אקראי סימן לי לפתוח את החלון, ואמר, "תגיד, ב־14 לא משלמים לך מספיק כדי לשטוף מדי פעם את הרכב?", החלטתי שהמציאות עלבה בי מספיק וסרתי למכון שטיפת המכוניות הקבוע שלי.

למה בעצם קוראים לזה מכון? מי ישמע מכון ויצמן, כולה קצת קצף. לא משנה. הגעתי ראשון  ונעמדתי בפתח רכבת ההרים של המבוגרים, הלא היא מכונת השטיפה האוטומטית. המכונה עוד לא הופעלה, אז חיכיתי ל"בחור" שיפעיל אותה. הוא בחור טוב ה"בחור" הזה, ואני שוטף אצלו את הרכב, אף שהמכון שלו לא ממש קרוב אליי הביתה. מה שכן, אני כבר שלוש שנים אצלו ולא נעים לי להגיד ל"בחור" שאני לא זוכר איך קוראים לו.

הבחור הגיע, וכמיטב המסורת דפק לי מבט שבדרך כלל שמור לשירן כשהיא פוגשת אותי בכניסה לאירוע שאליו בחרתי לעצמי את הבגדים, כי היא לא הספיקה לעבור בבית. "למה אתה מסתובב ככה?", הוא שאל, ואני ביקשתי שלא ישפוט ושיוריד לי מהמינוי שתי שטיפות, אבל שיהיה ניקיון יסודי. הוא אמר שיהיה בסדר והכניס אותי למתקן השטיפה. תגידו, למה זה כל כך כיף. מה יש בשתי הדקות האלה בתוך המכונה שהופך כל אחד לילד קטן ומרוגש שהגיע בפעם הראשונה ללונה פארק? לא יודע להסביר. אבל ראבאק - כמה שזה כיף.

בתום המסלול, המכונה פלטה אותי החוצה ומיד ניגש אליי בחור סרילנקי שוויתר על עולם הגלישה כדי להקדיש את חייו לשליחות ניקיון המאזדה שלי. נתתי לו את המפתחות והוספתי בהתנשאות עלובה ובאנגלית קלוקלת כאילו הייתי פולש בלגי לאיזו מדינה באפריקה, "דו גוד, איי גיב יו גוד טיפ". הוא דפק לי מבט של "אין מספיק טיפ בעולם לגועל נפש שהולך לך באוטו", ולקח את המאזדה הרחק ממני אל עמדת הניקוי הפנימי.

החשמלית של חנה

ניגשתי אל פינת הקפה שמשקיפה אל עבר עבודת המנקים, מזגתי לי איזה אספרסו והתיישבתי בעמדת השגחה. מדי פעם ראיתי את הסרילנקי מדבר בטלפון. תיארתי לעצמי שהוא בדיוק מתקשר למשפחה שלו בסרי־לנקה, מודיע שנמאס לו והוא חוזר הביתה.

לפתע הגיעה אישה מבוגרת, נדמה לי ששמה חנה, לא שמעתי כל כך טוב כי הסרילנקי תפקד על איזה שלושה שואבי אבק ליד הרכב שלי. ראיתי שהיא נעזרת במקל והצעתי לה לשבת לידי. היא סיפרה לי שיש לה רכב חשמלי והם לא הצליחו להתניע לה אותו. אמרתי לה שאני לא ממש שומע בגלל הסרילנקי, והיא אמרה שהיא בת 87 אז שלא אתבכיין לה שאני לא שומע.

ואז, כמו בסרט פורסט גאמפ מקומי היא החלה לשטוף אותי עם היסטוריה. סיפרה לי כמה היה לה קשה כילדה בתל־אביב של מלחמת השחרור, איך גרה ברחוב מוצקין בתל־אביב שבו גם אני גרתי תקופה, איך אספו חלקי נפלים של פגזים ואיך היא זוכרת את החום שלהם בידיים שלה. בין סיפור לסיפור דפקתי מבטים לסרילנקי שיבין שהוא מושגח וזה לא שכונה פה, והוא מצידו דפק לי מבטים של "עוד שנייה אני שורף לך את האוטו יא אפס מזוהם".

כדי לייצר ביני לבין הסרילנקי קשר חברי, ניגשתי לחנות וקניתי עץ ריח לימון וביקשתי ממנו שיתלה אותו כשיסיים. הוא אמר לי בסרילנקית משפט שנשמע כמו "מה הבאת עץ, תביא יער ריח יש פה עבודה".

חזרתי לפורסט גאמפית שלי, שסיפרה לי שיש לה תאומים זהים בני 63 שנולדו בתקופה שבה לא היו פה כמעט תאומים וכמה שהם חברים טובים ושניהם מהנדסים בהייטק. ובמלחמה האחרונה אחד מהם קיבל דרגת סגן אלוף חודש לפני השני, וזו הפעם הראשונה שהיה ביניהם הבדל בדרגות וזה הצחיק אותה כי זה שלא קיבל הצדיע חודש שלם לאח שלו.

הסרילנקי החל בינתיים להראות סימני שבירה, ואני ניגשתי ל"בחור", ושאלתי אם אולי כדאי חילוף. הוא ענה שמבחינתו אין בעיה ואם אני רוצה להביא אוטו פחות מלוכלך אני מוזמן. צחקתי, הוא צחק, הסרילנקי צחק. סתם, הסרילנקי לא צחק.

חזרתי לגברת שהמשיכה לספר לי איך היא נרגעת כשהיא קמה וכואב לה, כי ככה היא יודעת שהיא לא מתה. מסביבנו אנשים בינתיים שוחררו עם מכוניותיהם הנקיות על ידי סרילנקים אחרים, ואני שכבר איחרתי כהוגן לעבודה שאלתי את הסרילנקי כמה זמן עוד נשאר. הוא הסתכל עלי במבט של "גם את הכנסייה של גאודי בברצלונה לא בנו ביום אחד".

חזרתי לגברת שסיפרה לי על הכלות שלה, איך הן אוהבות אותה ועוזרות לה, וזה עשה לי טוב בלב. כי מגיע לפורסט גאמפית שלי אנשים שיאהבו אותה. פתאום הגיח סרילנקי ואמר לה שהיא משוחררת. היא קמה ללכת, לא לפני שאמרה לי שאני בחור נחמד. אמרתי לה שהיא עשתה לי את היום, והיה שווה לבוא לשטיפה רק בגללה.

בזמן שאמרתי את זה, חשתי מגע סרילנקי קל בגב שלי. הסרילנקי, מיוזע כולו וכעוס, הודיע לי שסיים. הכנסתי יד לכיס ויצאו משם שני שטרות, אחד של עשרים ואחד של חמישים. החלפתי מבטים ביניהם, כשפתאום בעברית שוטפת אמר לי השוטף, "אתה צוחק עליי, נכון?"

מהבושה נתתי לו 70, והוא חייך סוף־סוף ושלף את הטלפון כנראה כדי להודיע למשפחה שהוא קונה להם בית חדש. מערבי מתנשא שכמוני.

האוטו הבריק מבפנים, הריח הלימוני שטף את החלל, התנעתי את הרכב ויצאתי נקי אל אוויר העולם. אחרי מאתיים מטר עשיתי את מה שגורם לי להתבאס בכל פעם אחרי שטיפה: פתחתי חלון, וכשסגרתי אותו הוא יצא כולו מלוכלך ממים ששקעו לחריץ. הדלקתי רדיו ושמעתי חדשות. הקריין סיים בתחזית ואמר כצפוי, "היום יהיה אביך". איך לא, הרי שטפתי את האוטו, או כמו שאבי וכנראה גם אביכם היה אומר במצבים כאלה, אינעל אביך.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il