אם ויתרתם על קריאת כל 55 עמודי מסמך נתניהו בעניין המלחמה והסתפקתם בתיווך עיתונאי, לא בטוח שיש לכם חור בהשכלה. גם על עיון דקדקני במסמכים הנגדיים תוכלו לוותר, ולחסוך לעצמכם חוויה סיזיפית. כל מסמך שכזה הוא ממילא רק טיפה בים, רסיס קצף באוקיינוס, לעומת היקף המסמכים והתמלילים שצריך ללמוד ולהבין כדי לשחזר את השתלשלות העניינים המדויקת בדרך לאסון אוקטובר 23'. שום ועדת חקירה, מכל סוג שהוא, לא תעמוד במשימה העצומה הזו. במקרה הטוב היא תוכל להציע תיקון לאופן התפעול של מערכת הביטחון, לצורך מניעת מחדלים עתידיים.

גילוי נאות: בשבוע החולף קראתי במלואם את המסמכים הנ"ל. זו עבודתי, ואינני מתלונן חלילה. הזדמנות הצצה לפרוטוקולים כמוסים של ישיבות קבינט או התייעצויות ביטחוניות רמות דרג היא אחד ממנעמי המקצוע. לפעמים אני נרעש ונדהם כשמזדמן לי פרוטוקול עתיק הקשור לפרשה שהסעירה בשעתה את עם ישראל, וברבות השנים הוסר ממנו הלוט. אלא שדווקא הפרוטוקולים של ערב המלחמה האחרונה הפסיקו להסעיר.

הרי פחות או יותר אנחנו כבר יודעים מה קרה: הן הדרג המדיני והן הדרג הביטחוני סירבו במשך שנים לכבוש את עזה, ובכך החמיצו הזדמנות להקדים תרופה למכה. שניהם העדיפו להכיל את הפרובוקציות של חמאס, ולא רק באמצעות הכסף הקטארי. הם לא שיערו שההכלה הזו תסתיים יום אחד באסון כה נורא. רוב ההתרעות המוכרות הושמעו במסגרת מילוי חובת ההתרעה, כמו זו שנרשמת על חפיסות סיגריות במצוות המחוקק: “העישון גורם למחלות קשות ולמוות בטרם עת". איש אינו מפסיק לעשן בגללה. אמצעי השכנוע היעיל ביותר נגד עישון הוא סרטן הריאות, אבל אז קצת מאוחר.

כפי שרבים הזכירו שוב השבוע, במערכת הבחירות 2009 נתניהו הבטיח לשווא למוטט את חמאס. ליברמן וגנץ השמיעו הבטחות דומות במערכות בחירות מאוחרות יותר. השרה אורית סטרוק דרשה כמה וכמה פעמים להשתלט על עזה, איתמר בן־גביר דרש, ראשי עיריית שדרות דרשו. מעת לעת היו כמה פובליציסטים פרו־ימניים שהתנסחו ברוח דומה, ובכללם כותב שורות אלו. לאורך השנים היו גם כמה פובליציסטים ופרשנים לא־ימניים שמתחו ביקורת על מדיניות ההכלה ועל ה"שקט ייענה בשקט". כולם עשו זאת בעיקר במסגרת מילוי תפקידם כנודניקים. הימין תמיד מנדנד לממשלה או לצה"ל להיות תקיף יותר כלפי האויב, לאו דווקא במחובר לאילוצים האובייקטיביים בשטח, ולשמאל יש עניין קבוע להקניט ממשלות ימין: איפה היד החזקה שהבטחתם? נכון שדברים שרואים מכאן לא רואים משם?

האם תחת ראש ממשלה אחר, רמטכ"ל אחר או ראש שב"כ אחר, היינו מחסלים את כל צמרת חמאס וכובשים את עזה לפני שחמאס הסתער על יישובי עוטף עזה? ספק גדול. זוועת אוקטובר נבעה מדוקטרינה אנטי־התקפית רב־דורית. תהליך היסטורי ארוך לא אִפשר לישראל לצאת למלחמת מנע. בפעם האחרונה היא יצאה למלחמה שכזאת לפני כ־44 שנים, בלבנון, ומאז הסתפקה במגננה. החוויה הלבנונית הטראומטית כיבתה אצלה את הרצון ואת היכולת הנפשית לתקוף תחילה. מנהיגיה חששו מהתנגדות בינלאומית נמרצת, אך בעיקר מהתנגדות פנימית. לכן העדיפו שהאויב יתקוף ראשון, ויעניק להם בכך עילה למלחמת מגן, כמובן מתוך הנחה שגויה שתמיד נוכל למחוץ אותו חיש קל. זו הייתה הקונספציה האמיתית: רק לא מלחמה יזומה. במקרה הכי גרוע, נסתדר. 

ביום חמישי שעבר, יום פרסום מסמך נתניהו, הלכה לעולמה המשוררת רעיה הרניק, אימו השכולה של גוני הרניק, מפקד סיירת גולני שנפל בבופור. היא מעולם לא סלחה למנחם בגין על החלטתו לצאת למלחמה, שנתפסה אז כהרפתקה לאומנית, חסרת כל צידוק ביטחוני. העיתונות הדהדה ברמקולי ענק את מחאתה הרהוטה ואת מחאת הורים שכולים רבים נוספים. עצומה תבוסנית ראשונה התפרסמה פחות משבוע לאחר הפלישה ללבנון. היא נשאה חתימות של אישי רוח ואישי תקשורת, כמו ישעיהו ליבוביץ', דן מירון ואמנון אברמוביץ'. בשתי מודעות דומות נכללו חתימות של חברי קיבוץ אילון שבגבול הצפון. אפילו הם היו נגד. ספר טרי על מנגנון התעמולה הפציפיסטי של 1982 מגלה שוותיקי הקיבוץ ניר־עוז שבגבול עזה כפרו אף הם בפומבי בצדקת המלחמה בלבנון, ובכללם כמה וכמה מהחללים העתידיים של 7 באוקטובר (“מולדת איננה מזבח", אביב כהן, עמ' 12). בכירי האופוזיציה רבין ופרס, אשר תמכו תחילה במלחמה, התחרטו אחרי ההסתבכויות הראשונות בלחימה, והצטרפו למחאות נגדה. ירחון המתנחלים “נקודה" היה כלי התקשורת היחיד בארץ שהמשיך לתמוך בה, אולי גם "הצופה". תחנת גלי צה"ל השתלבה היטב בתעשיית הדכדוך התקשורתי נוכח מחיר הדמים של המערכה, מחיר בלתי נמנע בכל מלחמה.

בגין ושרון נאלצו לפרוש בבושת פנים. מאז ועד פרוץ המלחמה האחרונה שרר פה כמעט קונצנזוס שמבצע שלום הגליל היה מלחמת ברירה נמהרת, כזו שיש להימנע ממנה בעתיד כמעט בכל מחיר. לכן שרון יצא למבצע חומת מגן רק אחרי שנה וחצי של פיגועי התאבדות מזוויעים בעומק ישראל, ועזה לא נכבשה מחדש למרות חצי יובל שנים של התגרות והתחמשות בלתי פוסקת. נתניהו ומערכת הביטחון לא העלו בדעתם לפלוש ללבנון כדי לסכל את מזימות נסראללה. קשה להאמין שהיו תוקפים את תעשיית הגרעין האיראנית אלמלא פלישת סינוואר ארצה. עם ישראל רצה שקט, ודאי לא רצה לחזור לעזה או ללבנון, ומנהיגיו צייתו לו.

אילו לא צייתו, ופלשו לעזה כדי למוטט את חמאס, היו ממיטים על עצמם מחאה עוצמתית. שום חשיפה של תוכנית חומת יריחו לא הייתה משכנעת את ארגוני העיתונאים שמדובר במלחמת מצווה. המונים היו מתקהלים בקפלן ובמבואות הכנסת בדרישה לעצור את המלחמה, גם בלי שיהיה לנו חטוף אחד ברצועה. כזכור, אפילו אולמרט הפך לראש ממשלה לא פופולרי אחרי שהגיב באופן נמרץ על חטיפת החיילים בזרעית. “ההנהגה שלנו חלולה", תקף אותו האב השכול דויד גרוסמן בעצרת המונית בתל־אביב, וסירב ללחוץ את ידו.

לטענת נתניהו, בכירי מערכת הביטחון פיטמו אותו לאורך ימים רבים בחווֹת דעת מרגיעות. בתגובה, הבכירים מזכירים את ההתרעות שהרעיפו עליו בקיץ שקדם למלחמה, נוכח הקרע בחברה הישראלית. אם ידעתם שתהיה מלחמה למה לא נערכתם לקראתה, משיב נתניהו, אך גם לכך יש מענה משכנע למדי: התרעת המלחמה המפורסמת של רונן בר, ערב ההצבעה בכנסת על עילת הסבירות, אומנם לא הייתה ממוקדת בגזרת עזה, אבל אפשר לדמות אותה להתרעה רפואית חמורה מפני קריסה של המנגנון החיסוני בגוף. הרופא לא יכול לדעת במדויק איזה חיידק או וירוס אורב ללקוח שלו, הוא רק מתחנן שימעט לצאת מהבית ויחבוש מסכה.

נתניהו זלזל ברופאים, אבל גם להם היה כשל במנגנון החיסוני. לכולם. לכולנו. בשני צידי המתרס של הרפורמה המשפטית זלזלו באפשרות שהערבים יצליחו לנצל את הקרע הפנימי אצלנו כדי לכבוש יישובים ולטבוח מאות ישראלים. לכולם היה נדמה שעוד שנים רבות נוכל לנהל את הסכסוך עם חמאס, עם חיזבאללה ועם איראן במקום להכריע אותם, ובינתיים אפשר להתפנות למלחמות היהודים. בשמחת תורה תשפ"ד, יחיא סינוואר העמיד אותנו על טעותנו. לא הגיוני שנמשיך לנהל עכשיו בינינו מערכה כבדה וחסרת תוחלת על פרטי הפרטים של מה שקרה בחודשים ובשנים שקדמו לאסון. מוטב להשאיר אותה להיסטוריונים. העם כבר יבוא חשבון עם מנהיגיו שכשלו. אין לו עוד צורך בפרוטוקולים.