תשמעו סיפור, השבוע זכיתי לפגוש את אלי שרעבי, את אלי האהוב, המרגש, המתוק והאמיץ, שמלמד את כולנו, מדי יום, איך אפשר להמשיך הלאה. איך ממשיכים לחיות אל מול כאבי המלחמה האיומים. נפגשתי איתו לטובת פרויקט גדול שאני עובד עליו, שבקרוב יראה אור. ישבנו שלוש שעות, בבית שלו. בבית היפה והנקי שלו, שמשקיף לשדה קטן של תותים בשלים. ישבנו ודיברנו. אלי בדיוק חזר מסבב הרצאות בארצות הברית, היה לו ג'ט לג, הוא בקושי ישן בלילה. ובכל זאת, הוא הקדיש לי את הזמן, בנדיבות, ברוחב לב, באהבה.

לפני שנה ושישה ימים, בשמונה בפברואר עשרים וחמש, אלי שרעבי השתחרר מהשבי בעזה, אחרי ארבע מאות תשעים ואחד ימים. כמעט שנה וחצי הוא היה שם, בעומק המנהרות, בבטן האדמה. הוא נלחם יום יום, כדי לחזור לביתו, לאשתו ליאן, ולבנותיו נויה ויהל. הוא לא ידע שהן נרצחו באכזריות בבוקר שבו הוא נחטף. אנחנו ידענו, אבל הוא לא ידע. וכשיצא מהשבי, הקצינה שקיבלה את פניו אמרה לו שאימא שלו ואחיו מחכים לו. והוא הבין. בשנייה אחת הוא הבין הכול.

זאת ועוד, היום שבו אלי חזר היה אחד הימים הקשים בתולדות מדינת ישראל. אני לא יודע אם אתם זוכרים את היום הזה. אבל אני זוכר אותו היטב. היום הזה צרוב לי בעומק הנשמה. אלי שרעבי השתחרר ביחד עם אוהד בן עמי ואור לוי. ביום השחרור, חמאס ערכו מין טקס, איום ונורא, הם העלו את השלושה על במה, בלב עזה, מול המוני אנשים, "בלתי מעורבים", והעניקו להם מין "תעודות שחרור". וה"טקס" הנורא הזה, היה בעצם הרגע שבו מיליוני ישראלים הבינו, שהחטופים בעזה מורעבים. אלי ואוהד ואור היו רזים נורא, רזים עד כאב, הם היו רזים כמו בשואה. אני חושב שאין ישראלי שנתקל בתמונות האלה, ולא חשב על השואה. וגם אני, באותה שבת ארורה, ראיתי את אלי שרעבי, והרגשתי שאני עומד להתעלף. זה כמו פעם. זה כמו הזוועה שעברנו באירופה. היהודים הם אותם יהודים. הצוררים הם אותם צוררים. והכול שפה אחת ודברים אחדים.

ביום שאלי יצא לחופשי, לא הפסקתי לבכות. בכיתי, כי חשבתי על החטופים שעדיין בעזה. שמרעיבים אותם. מונעים מהם לאכול. המחשבה עליהם סובלים שם, פשוט פירקה אותי. וגם בכיתי, על ההיסטוריה. בכיתי שההיסטוריה חוזרת. בכיתי על כישלונה הנוקב של מדינת היהודים. שהרי ככה נראה כישלון. המדינה הזו קמה על הבטחה פשוטה – לעולם לא עוד. לא עוד מחנות השמדה, לא עוד בורות מוות, לא עוד יהודים שנשרפים, לא עוד יהודים שיוצאים מהמחנות, חלשים ומורעבים. לעולם לא עוד.

והנה, ההבטחה הופרה. החוזה נשבר. תושבי ניר עוז הופקרו לגורלם. המחבלים עברו שם בית בית, רצחו וחטפו ושרפו וערפו. בלי צבא שישמור עליהם, ובלי מדינה שתגן עליהם. השואה שוב דופקת בדלת. החטופים שהורעבו במנהרות חזרו הביתה, חיוורים ושדופים. אי אפשר לראות את זה. אי אפשר לקבל את זה. אי אפשר לגדל ילדים במדינה שמאפשרת לדבר כזה לקרות. מה אני אמור לומר לילדים שלי. מה אני אמור לספר להם. הם הרי יראו יום אחד את התמונה הזאת, של אלי שרעבי. רזה, חלש, מבועת. בחור טוב לב, שאשתו, ובנותיו, ואחִיו, נרצחו, בזמן שהוא נחטף לעזה, והורעב במשך שמונה חודשים במנהרות. אלי שרעבי הוא האיוב שלנו. והתמונה הזאת שלו, בטקס השחרור של החמאס, התמונה שצולמה לפני שנה ושישה ימים היא אחת התמונות הכי עצובות שראיתי בחיים.

אבל כמו שסיפרתי, השבוע נפגשתי עם אלי. והוא סיפר לי את מה שכולנו כבר יודעים. מהשנייה הראשונה של החטיפה, ועד יום השחרור שלו, הוא לא הפסיק להילחם. ספר דקות בלב, כדי להבין לאן לוקחים אותו בעזה. הוא חישב ימים כדי להבין מה התאריך. הוא שמר על הראש שלו, ועל הנפש שלו. הוא כל הזמן דמיין את עצמנו במקומות טובים. הוא לא איבד את התקווה לרגע. הוא לא הפסיק להאמין. הוא כל הזמן אמר לעצמו, ולחבריו במנהרות – "אנחנו במשימה, אנחנו שורדים, אנחנו חוזרים הביתה, שפויים ובריאים ושלמים".

וכמה ימים אחרי שובו, אלי שוחח עם אילנה דיין ב"עובדה", והוא אמר לה לקראת סוף הריאיון, שהוא לא כועס. הוא אמר לה שהוא בר מזל שהייתה לו ליאן שלושים שנה. הוא בר מזל שהיו לו הבנות המדהימות שלו. שלא הרגו אותו. שהצליח לחזור למשפחה שלו. והוא אומר לה שם, בלי להתבלבל – אני אהיה מאושר יום אחד. אני בטוח. כבר יש לי רגעים מאושרים.

ואני הרגשתי את זה. ישבתי מולו והרגשתי את זה. הרגשתי את הכוח שלו. הרגשתי את האור שלו. הרגשתי את האנרגיה הטובה שלו. את הנדיבות שלו. ישבתי מולו והרגשתי, שהתמונה הזאת, של אלי, יושב בבית שלו, מול שדה התותים האדומים, היא התמונה שאני רוצה לזכור. זו תמונה יותר חזקה, ויותר חשובה, מאשר התמונה ההיא, שזעזעה אותי לפני שנה. זו תמונה שמסמלת את התיקון, את הנחמה, את התקווה שבכל זאת יהיה פה טוב. אלי בבית. בעזה אין עוד חטופים. מדינת ישראל תתאושש מהמכה האיומה שחטפנו. אנחנו נקום, ונתקן, ונגן על עצמנו, ונעשה שלום בינינו. אלי שרעבי בעצמו אמר, אין ימין ושמאל, יש ישר. אנחנו נתגבר על המשבר הזה. אלי יסביר לנו איך לעשות את זה. אנחנו נתגבר. אין לנו ברירה אחרת. אחרת איך נוכל לגדל כאן ילדים.