מפגש הפסגה בין שניים מהשחקנים הגדולים בהוליווד מסתיים באכזבה

עם זמן ריצה של 206 דקות, תקציב של 200 מיליון דולר, מפגש פסגה בין שניים מהשחקנים הגדולים ביותר בקולנוע ההוליוודי וגדול הבמאים האמריקנים הפועלים כיום מאחורי ההגה, אין ספק ש"רוצחי פרח הירח" החדש של מרטין סקורסזה, המגולל פיסת היסטוריה אמריקנית טרגית חשובה, נשמע כמו חתיכת יצירה שעוד לפני הצפייה בפריים אחד מתוכה כבר מעוררת סוג של יראת כבוד. אלא שעם כל כמה שקיוויתי לעוף על הסרט הזה ואז להשתפך כאן על שלל מעלותיו, לצערי מצאתי את החוויה מאכזבת.

העלילה, המבוססת על ספר העיון של העיתונאי דיוויד גארן, חוזרת אל תחילת המאה הקודמת כשנפט פרץ מאדמותיהם של הילידים בני שבט האוסייג' והפך אותם בן־לילה למיליונרים. האירוע משך למקום לבנים תאבי בצע שקודם כול ניצלו את בני האוסייג' ואז גם החלו ברצח המוני שלהם. ליאונרדו דיקפריו הוא ארנסט בורקהארט, אדם עצלן ולא נבון במיוחד, שחוזר ממלחמת העולם הראשונה כדי לעבוד אצל דודו וויליאם הייל (רוברט דה־נירו). הייל, איש עסקים ואחד מראשי הקהילה המקומית, מתנהל כידידם האדיב והדואג של בני האוסייג' אך למעשה מדובר באדם מושחת ואכזר שאינו בוחל בדבר כדי לנשל אותם מכספם. כשארנסט מתאהב ואז מתחתן עם בת האוסייג' מולי (לילי גלדסטון), הייל דוחף אותו לפעול בשירות מטרתו הזדונית.

בריאיון עמו סקורסזה מספר כיצד העיבוד הראשון והישיר יותר לספר שׂם במרכזו את חקירת האף־בי־איי ההיסטורית שחשפה את הפרשייה. רק לאחר התלבטויות הוחלט לשנות את התסריט מן היסוד ולהציב במרכז העלילה את מערכת היחסים בין ארנסט ומולי. סקורסזה קיווה שכך הוא יוכל גם להימלט מנרטיב "הגואל הלבן" הבעייתי וגם לחשוף באופן מיטבי את אורחות חייהם של בני האוסייג'. אלא שהתוצאה, למרות כמה רגעים מרשימים וסצנת סיום מבריקה, בעיקר מפוספסת.

מבחינת העלילה, הסרת שלד החקירה העלימה גם כל אלמנט של מתח. מהרגע הראשון אנו יודעים בדיוק מיהם הרעים ומהו אופן פעולתם. הכול גלוי ופשטני ורפטטיבי, ולאחר יותר משעתיים, כשחקירת האף־בי־איי חוברת סוף־סוף לעלילה, לא נותר לה כבר דבר לחדש. מצד הדמויות, מולי אכן מתגלה כדמות מסקרנת שמציגה גם תבונה צינית בריאה וגם רגש אהבה כן לארנסט הנכלולי. אלא שלאחר חצי סרט חלקה מצטמצם משמעותית ועמו גם הצוהר האותנטי לתרבות הילידית, ואנו נותרים עם עלילה המסופרת אך ורק מנקודת מבטם של שני לבנים מרושעים. רוברט דה־נירו הנהדר עושה מטעמים מהייל והצפייה בו היא עונג גדול, אבל גם הוא לא יכול באמת להפוך דמות כה חד־ממדית למעניינת. דיקפריו מצידו נותן אף הוא את כל כולו לתפקיד, אך התסריט אינו משכיל להציע פיצוח משכנע של דמותו ובמיוחד הסבר ראוי לפער שבין התנהלותו הנוראית לאהבתו למולי.

בדומה ל"זה ייגמר בדם" המופתי מ־2007, גם "רוצחי פרח הירח" היה אמור להיות אפוס היסטורי דרמטי ומטלטל המכוון זרקור לחיבור המקולל בין גילוי מצבורי הנפט של תחילת המאה ה־20 לשורשי תאוות הבצע המסואבת והאלימה של הקפיטליזם האמריקני. חבל שרוב הזמן הוא מתפקד בעיקר כשיעור היסטוריה ארוך, איטי ומתיש של במאי גחמני שאיבד כל תחושה של זמן וקצב.

רוצחי פרח הירח ארה"ב 2023, בימוי: מרטין סקורסזה  206 ד'