מאמצע ועד סוף שנות ה-60, כחבר צעיר בתנועת הנוער הציונית בית"ר, שסבלה לאחרונה ממעשה של דיכוי ואפליה ביורוקרטיים, פרוגרסיביים ומשפטיים בניו יורק, הייתי קופץ לחנויות ספרים שמאלניות קיצוניות וקונה את הספרות הפרו-ערבית העדכנית ביותר. כבר אז, שמו של פאייז סייג, ערבי נוצרי יליד סוריה, היה מוכר לי.

חוברת שלו משנת 1965, שהגדירה את הציונות "התנחלות-קולוניאליסטית" פורסמה מחדש, כאילו היא תורה מסיני, בגרסה ערוכה בשנת 2012. אני מחשיב את הניתוח של מקסים רודינסון מאתגר יותר. גם הוא קדם למלחמת ששת הימים ב-1967, ולהרחבת הממשל הישראלי ביהודה ושומרון (ועד 2005, גם בעזה), לאחר שפורסם לראשונה בצרפתית ביולי 1967 אך נכתב קודם לכן.

ובכל זאת, סייג מייצג קול ערבי אמיתי יותר של שלילה, דחייה ורצון לחיסול יהודים. בעוד שמרקסיסטים מוחאים כפיים לרצח "ציונים" בשם "ההתנגדות", הערבים הם אלה שבעיקר עושים זאת.

בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, מצע המפלגה הקומוניסטית טען כי המנדט על "פלסטין הוא מושבה של האימפריאליזם הבריטי". זה התבסס על החלטות קודמות, כמו הקונגרס הרביעי של האינטרנציונל השני בלונדון בשנת 1896, שגינתה את הקולוניאליזם, ובקונגרס השישי באמסטרדם בשנת 1904, שהעמיד את המפלגה "כנגד המדיניות הקולוניאלית והאימפריאליסטית".

משה מחובר, יליד תל אביב שלפני הקמת המדינה - קומוניסט ומחבר הספר האנטי-ציוני משנת 1961 "שלום, שלום, כשאין שלום", המשתמש בפרדיגמה הקולוניאליסטית - נותן לאחרונה ספין שונה לסכסוך. הוא כותב שהוא רואה בו התנגשות בין "עם מתנחל עברי לעם יליד ערבי פלסטיני".

כמה נקודות נגד התומכות בטענותיו של סייג הן ראויות.

כפי שציין לאחרונה בעל הטור של הניו יורק טיימס, ברט סטיבנס, "המאבק באנטישמיות… הוא מאמץ בעל כוונות טובות אך ברובו מבוזבז. עלינו להשקיע… מאמצים כדי לשפר את ההסברה הפרו-ישראלית, ולסייע בגידול דור של יהודים צעירים המודעים ליהדותם…".

הדגשת כמה אי-רציונליות בסיסיות, שחיתויות היסטוריות ו"עובדות" מטעות אמורה להמחיש לדורות היהודים הצעירים שהאידיאולוגיה ותגובת הנגד האנטי-ציונית איתן הם מתמודדים - אינן חדשות. מידע מוטעה כזה הופרך לפני עשרות שנים; תפיסות מוטעות מודרניות הן רק צורה נוספת של התפרצויות אנטי-יהודיות.

להלן כמה אלמנטים קצרים כמבוא.

סייג כותב: "ה'מירוץ לאפריקה' המטורף של שנות ה-80 של המאה ה-19 עודד את תחילת הקולוניזציה הציונית בארץ ישראל. כאשר מתיישבים אירופאים… רצו לאפריקה, מתיישבים ציונים ובוני מדינה לעתיד רצו לארץ ישראל". אל-עודה, קואליציית הזכות לשיבה של פלסטין, מהדהדת את התיאור הזה.

פתח תקווה נוסדה בשנת 1878. כפי שהוכיח אריה מורגנשטרן, עמית בכיר במרכז שלם בירושלים, יהודים עלו לארץ ישראל עוד לפני 1840. במסמכים מכל רחבי העולם היהודי - פרס, כורדיסטן, מרוקו, מזרח אירופה (החסידית ולא חסידית כאחד) ומערבה - נידונה שיבת ציון. היא קודמה גם משנת 1240 עד 1840.

רכישות אדמות בפועל היו קשות תחת השלטון העות'מאני, אך למרות זאת, בשנת 1855 קנה משה מונטיפיורי אדמות ביפו ורכישות פרטיות נוספות באו בעקבותיהן. יהודים תמיד ביקשו לבסס מחדש את הכוח הפוליטי הריבוני במולדתם הלאומית. פוגרומים אירופאים, למרות היותם מצערים, הפכו את המעבר בפועל לירושלים, חברון, צפת וטבריה - ערים בהן חיו יהודים תמיד - לדחוף הרבה יותר.

זה לא היה "חיקוי של מיזמים קולוניאליים", כפי שטוען סייג, אלא ביטוי אמיתי ביותר של חזרה הביתה לציון.

שקר נוסף שלו הוא האמירה ש"המנחלים הציונים לא יכלו לסבול דו-קיום בלתי מוגבל עם תושבי פלסטין".

האמת הפוכה כמובן, רוב היהודים חיו יחד עם ערבים, ובאזורים מסוימים, בשכונות מעורבות. החלוצים הראשונים של תנועת ביל"ו בסוף המאה ה-19, אשר הונעה בעיקר על ידי הגירת יהודי רוסיה ליישוב ארץ ישראל, העסיקו ערבים לא רק כפועלים חקלאיים אלא גם כשומרים. ההסתדרות שילבה ערבים. מפלגת מפ"ם חיפשה חברים ערבים וסייעה בהקמת תנועת צופים ערבים.

בעוד שהאידיאולוגיה הציונית של "כיבוש של עבודה" הייתה קיימת, היא התבססה על הצורך של היהודים ליצור תחילה חברה לאומית שתכלול את כל צורות התעסוקה, החל מרופאים ועורכי דין בתפוצות ועד פועלי בניין וחקלאים בארץ ישראל. אם משהו שיבש את החזון הזה, הרי אלה היו פעולות הטרור הערביות של שנות ה-20 וה-30.

טענתו של סייג ש"מדינת המתנחלים הציונית נותרת גוף זר באזור" היא אשמת הערבים, לא היהודים.

קטע אחרון. בעמוד 23 של החוברת משנת 1965, סייג הופך לאפל ומאיים בניסוחיו. הוא רוצה שנאמין שיש "עיקרון ציוני בסיסי של הפרדה עצמית גזעית [אשר] דורש גם טוהר גזעי ואקסקלוסיביות גזעית בארץ שבה אמורה להיות מושגת הפרדה עצמית יהודית". אם יש הפרדה עצמית, היא מונהגת על ידי ערבים.

חשבו גם על הגישה הגזענית כלפי מערכת היחסים של היהודים עם הר הבית בירושלים. שם, כפי שהצהיר מנהיג הרשות הפלסטינית אבו מאזן וכפי שציינה ישראל במכתב משנת 2015 לאו"ם: "אל-אקצא שלנו, וכך גם כנסיית הקבר. אין להם [ליהודים] זכות לחלל אותם ברגליהם המטונפות". במקרה אחר, הוא אמר: "אין להם [ליהודים] זכות לחלל אותה. עלינו למנוע זאת". ו"לא נאפשר למקומות הקדושים שלנו להזדהם".

אם נחזור למאמרו של סטיבנס בניו יורק טיימס, הוא הצהיר כי "מכונת ההתנצלויות התמידית הזו, שהיא היהודי האמריקני שמנסה לעמוד לצד מדינת ישראל, צריכה להסתיים. אנחנו צריכים להיות גאים".

להיות גאים פירושו גם להיות בעל ידע וביטחון רבים כדי להשתתף בוויכוחים ולהגן על ישראל והציונות. ומוכנות לעמוד איתן אל מול הפרץ. הכוח לעשות זאת נובע מתובנה ביקורתית לגבי שקרי התעמולה הפרו-ערבית.