שבועות ספורים לפני הגירוש מגוש קטיף הגעתי לבקר את סבי וסבתי בקיבוץ. ראיתי בכניסה סרט כחול מונח על השולחן, והנערה החצופה שהייתי סירבה להיכנס. הייתי כתומה מכף רגל עד ראש מצמידים ומסרטים, ולא הייתי מוכנה לקבל את הסרט הכחול של תומכי הגירוש.

סבא שלי יצא החוצה, ובמבט יקה קפדני עם עיניים כחולות וחדות הוא אמר: גברת, את ההצגות שלך תשאירי בבית, אין דבר כזה לא להיכנס לבית של סבא וסבתא. מובן שאחרי המילים הנוקבות והמבט של סבא שלי, שאולי חלק מהקוראים הכירו, לא נותרה לי ברירה.

השבוע נקלעתי לסערה שלא העליתי על דעתי. הייתי בדרכי לכנס של מנהלי החינוך הדתי בשם ההתארגנות שלנו, "שותפות לשירות". בדקה ה־90 ביטלו את השתתפותי שם, ושאר הסיפור מוכר.

התחושה הראשונה שעלתה בי הייתה כאב. לא היה זה כאב אישי, שכן דעותיי נשמעות וברוך השם בעידן הרשתות החברתיות יש תמיד מקום להשמיע. היה זה כאב על הציונות הדתית, על החברה שגדלתי וחונכתי בה, ואני מרגישה שהיא חלק מהותי מזהותי.

לא דמיינתי שבריונות והשתקה ייכנסו אלינו הביתה. לא מתוך תמימות, אלא כי זו התנהגות שמנוגדת לבסיס הדנ"א היהודי - ויותר מכך, לחינוך הציוני־דתי. הציונות הדתית היא תפיסה שמחזיקה עולמות שונים באותה הזהות, נעה בין מורכבויות ותפיסות שונות, ויודעת לגשר בניהן.

המשנה במסכת אבות אומרת: "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים – סופה להתקיים". הרב יונתן זקס מסביר שמדובר במחלוקת לשם חקר האמת, בניגוד למחלוקת לשם ניצחון. בזו האחרונה "המבוקשת אינה האמת אלא העוצמה, והתוצאה היא ששני הצדדים סובלים. אם ניצחת – הפסדתי. אבל אם ניצחתי – גם אז הפסדתי. כי כשצמצמתי אותך, צמצמתי את עצמי". הוא ממשיך: "במחלוקת לשם האמת שני הצדדים מנצחים, כי כל אחד מהם מעוניין להקשיב לדבריו של משנהו, ועל ידי כך הוא צומח".

הציונות הדתית היא מבחינתי כמו משפחה. בפרפרזה על דברי סבא שלי, את החרמות, הביטולים וההתנגחויות הגדולות צריך להשאיר בבית. אלינו נכנסים מתוך כבוד והבנה. אנחנו כנראה לא תמיד מסכימים, אבל אנחנו חלק מאותו יחד.

אני מאמינה גדולה בבירור האמת, במחלוקת לשם שמיים, כדי שסופנו יהיה להתקיים. מעולם לא טענתי שחייבים להסכים איתי, לא נמנעתי מפגישה עם אדם שחושב אחרת ממני. זו החברה שאני שואפת אליה, זו הזהות הציונית־דתית שאני רוצה להיות שייכת אליה.

הקלישאה המדוברת אומרת שבכניסה לטנק לא שואלים למי אתה מצביע. הטנק הופך למשפחה, ואתה חי ונלחם יחד עם אנשים שונים למען מטרה משותפת.

אני מזמינה את אלו שלא מסכימים איתי בסוגיית הגיוס להבין שאם אנחנו מסוגלים להילחם בתוך אותו הטנק, אנחנו יכולים לשבת גם סביב אותו שולחן ולהגיע לבירור האמת. אני אמשיך להוביל דיון ועשייה מכבדת סביב חוק הגיוס הנוכחי, שאני חוששת ממנו מאוד, כי מדובר בסוגיה שהיא עצם הקיום שלנו כאן.

נעה מבורך היא פעילה בפורום "שותפות לשירות", פורום נשים דתיות למען גיוס לצה"ל