רן גואילי, החטוף האחרון, חזר הביתה. אני מתרגש לכתוב את המילים האלה. רן גואילי זכה למנוחת עולמים בבית העלמין הסמוך לביתו. זה סוף עצוב ומר לסיפור כואב ונורא. אבל לפחות יש לסיפור הזה סוף. לפחות יש קבר לבכות בו. לפחות הוא לא נתון בידיהם של האנשים הכי איומים בעולם. רן גואילי חזר. גופתו נמצאה בבית קברות עזתי. החטוף האחרון שב למשפחתו. המלחמה תמה. מי היה מאמין.
יש לי חבר קרוב שהיה במבצע החילוץ של רני. הוא היה שם, בבית הקברות. והוא סיפר לי מה הלך שם. מאות אנשים, מאות לוחמי מילואים, עומדים, מחפשים, מאבטחים, שולפים גופות מהקרקע, מעבירים אותן במין פס ייצור כזה, של בדיקות גנטיות, בדיקות שיניים, כאלה דברים. ובית הקברות ענקי. הוא נמצא מעבר לקו הצהוב. והחיילים עובדים שם ברצף, כמה ימים, מאות חיילים, מחפשים גופה, של שוטר אחד שנפל בשבעה באוקטובר. הם מחפשים אותה בלי להפסיק. שעות על גבי שעות. עד שהם מוצאים. וכשהם מוצאים הם מתחילים לשיר, לשיר ולבכות, לבכות ולשיר. הם שרים כי הם מבינים את מה שכל אזרחי ישראל מבינים. הם מבינים שהחטוף האחרון נמצא. הם מבינים, פרק אחד, בתולדותיה של מדינת היהודים, נגמר. ופרק חדש מתחיל.
אני כל כך שמחתי והתרגשתי שרני נמצא. כל כך שמחתי. וכשראיתי את התמונות של מאות המילואימניקים בבית הקברות, הרגשתי גאווה עצומה. גאווה שאני ישראלי. גאווה שזה הסיפור של העם שלי. זו תמונה שאני רוצה לזכור, לחקוק על לוח ליבי. אני רוצה לזכור את המחויבות, את היחד, את הערבות ההדדית, למה שכל כך הרבה אנשים יחפשו במשך ימים ולילות, בן אדם שהם בכלל לא מכירים. למה הם מתרגשים כל כך כשהם מוצאים אותו. מה מקור האחריות הזאת. המחויבות הזאת. זה הסיפור שלנו, מתברר. זה הסיפור הישראלי.
הכי מעניין
| צילום: איור: שרון ארדיטי
כל כך התרגשתי כשרני נמצא. התרגשתי מהתמונות. התרגשתי שאין בעזה עוד חטופים. וכתבתי על זה פוסט שמחה והודיה. אבל אז, בתגובות לפוסט, ראיתי שהסיפור הזה מוציא מאנשים גם רגשות אחרים. הרבה אנשים כתבו – "מה יש לשמוח, הוא לא חזר הביתה, הוא נהרג לפני שנתיים". והרבה אנשים התרעמו על המפכ"ל שאמר להוריו של רני – "אתם מקבלים את הילד כמו שהוא יצא". הוא התכוון שמצאו אותו עם המדים. אבל האמירה שלו באמת די אומללה. כי רני יצא מהבית כשהוא בחיים. והרבה אנשים עקצו אותי כזה, שאני מתלהב מהסצנה הכי נוראית בעולם. הופכים בית קברות שלם. מוציאים שלוש מאות גופות מהאדמה, ובודקים להן את השיניים. מה משמח פה. מה מרגש פה. זה סתם מגעיל. וקראתי גם כל מיני כתבות רעילות כאלה, ב"הארץ", רוגל אלפר כתב על "פולחן החטוף האחרון". לראשונה בחיי, הוא כתב שם, אני רואה מלחמה מסתיימת בחגיגת גופה. והוא לא היחיד. היו עוד שכתבו נגד החגיגות. נגד השמחה. נגד מה שהרגשתי בכל ליבי ומאודי.
אבל אני לא התרגשתי מכל השטויות הרעילות האלה. זה לא הזיז לי את קצה הזרת ברגל השמאלית. תמונת הסיום של המלחמה היא תמונה יפהפייה. היא תמונה מופלאה. נכון, הסיפור הזה מזוויע. אף אחד בעולם לא מעוניין לשלוף גופות מהאדמה ולבדוק להן את השיניים. אבל מה לעשות. זה מה שקרה לנו. רני נפל בקרב על קיבוץ עלומים. גופתו נחטפה. הוא נקבר בבית קברות בעזה. ואנחנו יצאנו לחפש אותו. מאות אנשים יצאו לחפש אותו. הם עברו קבר קבר, עד שהם מצאו אותו. וכשהם מצאו אותו הם פרצו בזעקות שמחה ובבכי.
ונכון. זה סיפור מעוות ועגום. זה סיפור שקשה מאוד לספר לילדים קטנים. אבל העיוות הזה לא באחריותנו. אנחנו לא הצד החולני של הסיפור הזה. אנחנו לא חוטפים גופות ומחביאים אותן. אנחנו לא חוטפים קשישות וילדים. להפך, אנחנו מחפשים את אנשינו, את אחרון חטופינו, אנחנו הופכים את העולם כדי למצוא אותם, אנחנו שולחים פלוגות שלמות של מילואימניקים, כדי למצוא את בנינו הטובים. כן, זה הסיפור שלנו. זה סיפור נוראי ויפהפה. זה סיפור שאין שום בעיה להתגאות בו. לשמוח בו. זה סיפור עצוב עם סוף קורע לב ומרגש.
יש משל בודהיסטי ידוע – משל שני החיצים. זה משל על אדם שחוטף חץ בבטן. ככה, באמצע החיים. חץ פוגע בו. בלב. או בבטן. והוא מתקפל מכאב. ואם זה לא נורא מספיק – חץ נוסף בדרך אליו. מאיים לפגוע בו. האם הוא יצליח להתחמק מהחץ השני. זה המשל. והנמשל הוא שבחיים יש כאב. יש סבל. יש מלחמות, מוות, טראומה, ויש מחלות, ויש בגידות, ויש משברים. זה החץ הראשון. והחץ השני הוא התגובה שלנו לכל הסבל הזה. החץ השני הוא חץ שאנחנו מייצרים. במחשבות רעילות. בהלקאות עצמיות, ובשנאה אוטואימונית־עצמית.
מול החץ הראשון אין מה לעשות. החיים מלאים בכאב. מלחמת שבעה באוקטובר נפתחה עלינו, והותירה אותנו חלשים וחשופים ואומללים. אנשים נרצחו. גופות נחטפו. את הטראומה הזאת נסחוב על ליבנו עוד עשרות שנים. החוכמה היא לעצור את החץ השני. לא להלקות את עצמנו. לא לענות את עצמנו. לא להתבייש בעצמנו. להפך. להיות גאים שאנחנו בצד הטוב של המלחמה הזאת. להיות שמחים שאנחנו מחויבים לאחרון בנינו. לשמוח, בלב שלם, מול תמונת הניצחון המופלאה הזאת. זו תמונה שכל כולה אהבת אדם. אהבת ישראל. אהבת החיים.