סיפורו המחריד של ג'פרי אפשטיין חזר שוב לכותרות השבוע כשהוא עוד מוגדר בעיקר כ"פרשיית מין". המסגור הזה מובן, אבל גם מטעה. הסיפור האמיתי שצף מתוך מיליוני העמודים שנחשפו וממשיכים להיחשף בפני הציבור בארצות הברית ובכול העולם הוא משהו לא נוח הרבה יותר: פרשת אפשטיין היא בראש ובראשונה שערורייה של כוח, שבה המין שימש כמנגנון והשתיקה הייתה התוצר הסופי.
עבור אלו שלא עקבו מקרוב, הפרשה עלתה לכותרות שוב בשבועות האחרונים בעקבות פרסום גל חדש ועצום של מסמכים הקשורים לפעילותו של אפשטיין ולחקירות סביבו. אלה כוללים חומרים שפורסמו לאחרונה או שנחשפו לאחרונה מתיקי בית משפט קודמים, עדויות, התכתבויות ותיקים משפטיים – חלקם פורסמו באמצעות ליטיגציה אזרחית, אחרים בעקבות דרישות מהקונגרס לשקיפות רבה יותר. חלק ניכר מהחומר הזה היה קיים במשך שנים, אך צונזר או נקבר בארכיונים משפטיים. פרסומו יצר את הרושם של גילוי פתאומי, גם כאשר העובדות הבסיסיות היו ידועות מזה זמן רב אך מעולם לא נחשפו במלואן במקום אחד.
עוד כתבות בנושא
מה שהמסמכים האלו מראים, מעל הכול, הוא את קנה המידה העצום של השערורייה. הם מאשרים שאפשטיין היה בקשר קרוב וקבוע עם דמויות במרכז הכוח המערבי: נשיאי ארה"ב לשעבר ביל קלינטון ודונלד טראמפ, הנסיך הבריטי אנדרו, מיליארדרים כמו לסלי וקסנר, דמויות הייטק כמו ביל גייטס, ואנשי אקדמיה ואינטלקטואלים בכירים שהמשיכו להיפגש איתו גם שנים לאחר הרשעתו הראשונה בפשעי מין. במקרים מסוימים המידע הזה מופיע ברישומי טיסה; באחרים, במיילים, בלוחות שנה או בעדויות המתארות מפגשים חברתיים. ברוב המקרים המסמכים אינם מעידים על התנהגות פלילית מצד אלו המוזכרים בשמם, והופעה בתיקים אינה האשמה כמובן. אך הם מוכיחים מבעד לכל ספק שאפשטיין לא פעל בשולי האליטה המערבית; הוא המשיך לפעול בתוכה, גם שנים לאחר שהוא היה אמור להידחף החוצה.
הכי מעניין
לצד השמות מופיעה גם רשימה ארוכה של מוסדות שהרימה גבות גם היא. בנק הענק ג'יי-פי מורגן צ'ייס דיווח על פעילות חשודה של אפשטיין אך שמר עליו כלקוח במשך שנים. אוניברסיטאות כמו הרווארד ו-MIT קיבלו ממנו תרומות והעניקו לו מקום של כבוד חרף ההאשמות נגדו. תובעים פדרליים אספו ראיות רבות נגדו באמצע שנות ה-2000 ואז, במקום להעמיד אותו למשפט מלא, בחרו בהסדר טיעון מקל להפליא – החלטה שתוארה על ידי עורכי הדין של הקורבנות כקטסטרופלית. שוב נאמר שהפרסומים הללו אינם משנים באופן קיצוני את מה שכבר היה ידוע: הם רק מאשרים עד כמה עקבית הייתה השיטה של אפשטיין וכמה כל המערכת התעלמה מסימני האזהרה הברורים שהוא הציג.
בכל פעם שמתפרסמת ערימה חדשה של מסמכים, האינסטינקט הציבורי הוא לשאול את אותה שאלה צהובה: מי מופיע ברשימות הפעם? הרשת, כדרכה, מפיצה מיד רשימות, צילומי מסך וקטעים שהוצאו מהקשרם, ואלה גם מגיעים לעיתונים הגדולים וכמובן עולים בכל מקום ברשתות החברתיות. חלק מהמידע אכן חדש; אך חלק גדול ממנו לא. אבל כאמור, נראה שהלקח החשוב ביותר מהגילויים החדשים הוא שקיים משקל ראייתי עצום לשערוריית אליטות רב-לאומית, עם דפוסי פעולה ברורים ושמות גלויים.
ביל קלינטון. | צילום: גטי אימג'ס
אבל מעבר לתאוריה על "כשל מוסדי", המסמכים חושפים פרקטיקה מצמררת של בניית חומת אש חברתית. על ידי איסוף מתמשך של קשרים וחברויות, אפשטיין בנה לעצמו תעודת ביטוח אנושית. אכן, השיטה שנחשפת בעדויות וביומנים היא שיטה של הלבנה באמצעות קשרים. כשאפשטיין הביא את סטיבן הוקינג לאי הפרטי שלו, או כשהצטלם עם ראשי מדינות לשעבר, כנראה שהוא לא חיפש חברה אינטלקטואלית; הוא יצר מציאות שבה אף שוטר זוטר או תובע מחוזי מתחיל יעז לחשוד בו, כי האיש הזה מסתובב עם האנשים החשובים ביותר בעולם.
זאת הסיבה שהפוליטיזציה הנוכחית של הפרשה בארה"ב מפספסת את המטרה לחלוטין. הרפובליקנים חוגגים על הקשרים עם ביל קלינטון (שמוזכר במסמכים עשרות פעמים, כולל עדויות על כך שהוא "אהב אותן צעירות") ועל השתיקה ששררה בתקשורת המיינסטרים, והדמוקרטים מצביעים על הקרבה לדונלד טראמפ ועל מעורבותן של דמויות אחרות שקרובות אליו. אבל האמת המטרידה היא שאפשטיין היה על-מפלגתי. הוא היה חבר לשם כבוד בדרג הכסף והשררה. המסמכים מראים כיצד הוא נע בנוחות בין מחנות פוליטיים יריבים, מוגן על ידי קוד שתיקה אליטיסטי שחוצה אידיאולוגיות.
וזה מביא אותנו לזווית הישראלית, שאי אפשר לפטור אותה כרכילות גרידא. ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק מופיע במסמכים לא מעט. ברק הודה בקשרים עם אפשטיין, בפגישות ובטיסות, והתעקש שמעולם לא היה עד או שותף להתנהגות פלילית. אבל נראה שהדיון המשפטי-רכילותי ("האם ברק ידע?") מפספס את הנקודה המהותית יותר. הרלוונטיות של ברק בסיפור הזה היא הדגמה חיה לאופן שבו השיטה של אפשטיין עבדה גלובלית. אפשטיין היה זקוק ללגיטימציה של מנהיגים לשעבר ודמויות ביטחוניות בדיוק כפי שהיה זקוק לבנקאים. כשדמות בכירה כמו ברק (או שרים לשעבר מאירופה, או נסיכים בריטים) נראית בחברתו, היא משדרת לכל הסביבה העסקית והמשפטית: "האיש הזה כשר; הוא משלנו". במובן הזה, הנוכחות הישראלית היא חלק אינטגרלי מהפסיפס הבינלאומי שאפשטיין הרכיב בקפדנות (כל זאת, יש לומר, בלי להיכנס לשאלה מה ברק ידע או לא ידע, או מה התנהל בבתים, במטוסים ובאי של אפשטיין).
עוד כתבות בנושא
החלק המייאש ביותר במסמכים החדשים הוא העדות לכך שהמנגנון המשיך לעבוד גם כשהאמת כבר הייתה גלויה למחצה. גם אחרי הרשעתו הראשונה ב-2008 בפלורידה, כשאפשטיין כבר היה רשום כעבריין מין, המשיכו זרמי הכסף והכיבודים. מיילים שנחשפו השבוע מראים כיצד בכירים באקדמיה ובעולם הפיננסי דנו בינם לבין עצמם כיצד לטפל ב"בעיית היח"צ" של אפשטיין, ולא בבעיה המוסרית של מעשיו. זה אולי לא מפתיע, אבל תמיד מאכזב.
בסופו של דבר, הלקח מהררי המסמכים האלה אינו מסתתר בתאוריות קונספירציה על סוכנויות ביון או חיסולים מסתוריים. הוא בנאלי הרבה יותר, ולכן גם מפחיד יותר: הוא מלמד אותנו שמוסדות שנועדו לווסת כוח – בתי משפט, תקשורת, אקדמיה – מאוישים על ידי אנשים שמעדיפים המשכיות על פני זעזוע. העולם המערבי, וישראל בתוכו, נשען על ההנחה שאנחנו חיים בחברה שבה החוק עליון על פני הקשרים. פרשיית אפשטיין הוא תזכורת כואבת לכך שההנחה הזאת שבירה מאוד. כשהכסף גדול מספיק והחברים חזקים מספיק, מסתבר שגם במאה ה-21 אפשר לבנות מבצר של חסינות, שבו נערות הן רק משאב מתכלה, והחוק הוא רק המלצה לא מחייבת.