שתי חידות מתחו גם השבוע את עצביו המתוחים ממילא של העם היושב בציון: מתי טראמפ יתקוף את איראן, אם בכלל, ומה יקרה פה בבחירות? לכאורה, בקרוב נזכה בפתרון החידה הראשונה, ולכן אפשר להתפנות למאמצי פיצוח של החידה השנייה. למרות מרחק הזמן וריבוי הנעלמים, היא פחות קשה וסבוכה.

כבר עכשיו, כתשעה חודשים לפני פתיחת הקלפיות באמצע מרחשוון, המצב האלקטורלי מתבהר והולך. רוב הסוקרים והמומחים נוטים לחשוב ששום מחנה לא יצליח לפרוץ את מחסום ה־60. רק בעזרת המפלגות הערביות תתאפשר הקמת קואליציית שמאל־מרכז, אבל נכון לעכשיו אין להן שותפים יהודים זולת איזנקוט וגולן, לא בדיוק מאגר מנדטים שיספיק להקמת ממשלה.

כמובן, ייתכנו הפתעות. אם המלחמה בחזית איראן תסתיים במיטוט שלטון האייתוללות, נתניהו עשוי לזכות במעמד הנכסף של צ'רצ'יל מודרני, ולקבל תגמול אלקטורלי הולם. לחילופין, אם האייתוללות יצליחו להתל בטראמפ, וגם בחזית עזה מצבנו יהיה עגום, ייתכן שגוש מפלגות המרכז יצליח לתרגם את מפח הנפש הציבורי למהפך בלי עזרת הערבים. כרגע, באופוזיציה עצמה מפקפקים באפשרות הזו, ובוודאי אופטימיים פחות ממה שהיו עד לפני חודשים ספורים. נציגי המחנה הרל"ביסטי באולפנים ובעיתונים חוששים שאפילו החקיקה הצפויה של חוק הגיוס, על אפו וחמתו של הציבור המשרת, לא תספיק ליצירת אנרגיות אלקטורליות שיאפשרו את הדחת נתניהו. הוא שרד את טראומת אוקטובר 23', ועשוי לשרוד גם את חרפת הכניעה לחרדים.

מצד שלישי, מומלץ לימין הזחוח לזכור שבבחירות האחרונות ניצחונו היה פחות מובהק מכפי שנדמה לו בטעות עד עצם ימינו. זה היה ניצחון גדול על חוט השערה, שהתאפשר בזכות הפיצול בשמאל, הריצה הנפרדת של בל"ד במגזר הערבי, וחוק בדר־עופר. רק כמה אלפי קולות הפרידו בין המחנה שבהנהגת לפיד להשגת גוש חוסם. קשה להאמין שדווקא אחרי 7 אוקטובר יזכה הימין בניצחון מוחץ. הערבים כבר מתאחדים, ובאופוזיציה צפויות בריתות דומות כשהבחירות יתקרבו. לחץ תקשורתי אדיר יכריע את ראשי המפלגות שם להתאחד, מן הסתם גם עצרות ענק בקפלן. איזנקוט לא ירוץ לבד, כנ"ל גנץ. התוצאה הסבירה אפוא בבחירות היא משהו באמצע בין הסקרים של ערוצי האופוזיציה לסקרים של פילבר, כלומר בחירות נטולות הכרעה, ובחירות חוזרות בתחילת 2027. 

מה האזרח הפשוט אמור לעשות עם הסיוט הזה? כיצד התקשורת השפויה אמורה לנהוג בו? קודם כול להיערך אליו נפשית, ולהתנהל בהתאם. אל יתהלל חוגר כמפתח, ובל יתבלבל איש בין משאלת לב למציאות. שני צידי המתרס הפוליטי ינהגו באחריות אם לא ינסו לסחוט ממנהיגיהם נדרים וחרמות שיעלו אותם על עצים חשוכי סולם, ודאי אם לא יעודדו אותם להשתמש בשיח פוליטי רעיל, שיקטין את סיכויי הפיוס למחרת סגירת הקלפיות. צו השעה הוא יצירת אווירה שתציל אותנו מבחירות חוזרות.

בני גנץ כבר השתכנע. לפני כחודש הביע נכונות עקרונית לחבור שוב לנתניהו בלית ברירה אחרת. גם נפתלי בנט דיבר השבוע על ממשלת אחדות. הוא פסל אפשרות של ישיבה עתידית עם מנסור עבאס, אומנם הפעם בלי לחתום על התחייבות כזאת לעיני המצלמה, ובכך רמז שבמידת הצורך יישב עם נתניהו. בראשו עובר כנראה הרעיון של החייאת ממשלת החילופים או לפחות הקמת קואליציה פריטטית שתדרוש את הסכמת השותפים למהלכים גורליים. "אנחנו נקים ממשלת אחדות לאומית", התחייב בנט בפתח־תקווה. לא יעלה על הדעת שהוא התכוון לאחדות בלי הליכוד, אין דבר כזה.  

ובכל מקרה, הבוחר יחליט. אם הוא ימאן לתת גט לנתניהו, ההחלטה הזו תחייב מוסרית את לפיד ואת איזנקוט, שלפי שעה נשבעים לא לשבת איתו. היא גם תתבקש פוליטית, הרע במיעוטו. ממשלת אחדות בהשתתפותם לא תצליח לגייס את החרדים בהמוניהם, אך תוכל אולי להעביר בהסכמה רפורמה משפטית שתשכך את חששותיהם של כל חלקי העם. איתמר בן־גביר, מותר להניח, יאולץ לוותר על תיק המשטרה, אבל גם יאיר גולן יתקשה להגשים את מלוא חלומותיו, כמו ייבוש ההתנחלויות. במקרה הטוב שניהם ייאלצו להסתפק בתיקים חלומיים פחות, ובמקרה הלא פחות טוב יישבו יחדיו באופוזיציה ויתקוטטו בה זה עם זה כאוות נפשם. במובן מסוים גם היא תהיה סוג של אחדות.