כשמחפשים אולפנה תורנית לא צריך לבדוק מה לובשים אלא מה לומדים

נשים תחילה. מילים אלו נשמעות אולי אולטרה־פמיניסטיות, מהחריפות שבהן. לא שוויון, לא "גם נשים" – אלא נשים תחילה. לאמיתו של דבר, המילים הללו לקוחות ממדרש שמות רבה על מעמד הר סיני:

"כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב" – אלו הנשים. אמר לו, אמור להם ראשי דברים שהם יכולות לשמוע... למה לנשים תחילה? שהן מזדרזות במצוות. דבר אחר: כדי שיהו מנהיגות את בניהן לתורה. אמר רבי תחליפא דקיסרין: אמר הקדוש ברוך הוא, כשבראתי את העולם לא ציויתי אלא לאדם הראשון, ואחר כך נצטוית חווה ועברה וקלקלה את העולם; עכשיו, אם איני קורא לנשים תחילה, הן מבטלות את התורה. לכך נאמר: "כה תאמר לבית יעקב".

שלושה דברים לימדו אותנו חז"ל במדרש המפתיע הזה: שקוראים לנשים לקבל את התורה, שהן נקראות בלשון ייחודית להן, ושהן נקראות תחילה. לפני שנעמיק בעקרונות ובנימוקים, נתבונן לרגע על מצב חינוך הבנות אצלנו, במוסדות החינוך הממלכתי־דתי בישראל תשפ"ו.

לפני כמה שנים פגשתי רבנית שעלתה ארצה מארה"ב. היא סיפרה עד כמה הופתעה לגלות את דלות לימודי הקודש אצל הבנות בישראל. בחינוך היהודי־ציוני האמריקאי, כך אמרה, אין כמעט הבחנה בין בנים לבנות: כמחצית ממערכת השעות מוקדשת ל"עמוד השדרה" היהודי־זהותי, קרי לשיעורי הקודש, והמחצית השנייה להשכלה כללית. אצלנו המצב שונה. לא מדובר רק בדרישות רשמיות נמוכות יותר או בשעות לימוד קצרות משמעותית; האתוס החברתי, גם היום, עדיין אינו מעודד בנות להשקיע בלימוד תורה.

כבוגרת מדרשות, כאם וכראש אולפנה, הופתעתי שיש בכלל צורך לומר זאת, אבל היום אני מבינה עד כמה לא מובן מאליו שהמושג "תורני" אצל בנות יהיה קשור ללימוד תורה. עבור הורים רבים, אולפנה "תורנית" פירושה לבוש מוקפד וחשיפה לתכנים תרבותיים ראויים. זה חשוב כמובן, אבל אם אנחנו רוצים שהן יחיו תורה, יאהבו תורה ויקיימו תורה – הן חייבות גם ללמוד אותה. הבנות הללו הן חלק מ"דור דעה", ויש להן, בלי עין הרע, דעה על כל דבר. זו האחריות שלנו לתת להן את ההזדמנות למלא את דעתן בדבר ה'.

אני יכולה להבין את החשש. דווקא מתוך יראת שמיים, ישנה חשדנות טבעית בכל מה שלא התקבע במסורת הדורות; סבתותינו הצדיקות הרי באמת לא למדו תורה. "טרדישן!", כפי שזועק טוביה החולב – כל המתיקות שבה נובעת מהיותה המשך למה שעשו אבותינו (או במקרה זה, אימותינו). אלא שבחינוך הבנות זוהי טעות שמדלדלת את עולמן הרוחני. הקביעה של חז"ל "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד", נכונה גם לגביהן.

אלה אינן דרשות. גם הבנות מתפללות בכל יום "חננו מאיתך חכמה בינה ודעת" – לא רק רגשות וריגושים. זוהי גם הלכה פסוקה: השולחן ערוך פוסק שאישה מברכת ברכות התורה, וה"באר היטב" מסביר "שהרי חייבת ללמוד דינין שלהן". אחרת איך ידעו?

והן לא יודעות. לא שחסרים שיעורים, אלא שאין אתוס חברתי שמתגמל את הבנות על השקעה במישור הזה. חשוב לומר: הסיבה אינה היעדר יכולת. לפני כמה שבועות פתחנו באולפנה צ'אט אנונימי לשאלות של תלמידות. דוגמית מהשאלות שנשלחו מדברת בעד עצמה: "האם לה' יש את החופש לחדול מלהיות? האם הוא 'כלוא' בתוך הנצחיות והשלמות של עצמו?"; "ה' הוא שלם מוחלט, חסר כל חיסרון ואינו משתנה – מדוע הוא ברא אותנו?"; "איך אני יודעת שאני באמת עושה את השליחות שלי בעולם?". לבנות שלנו יש רצון, יש עומק ויש חיפוש. השאלות הזהותיות של בירור דרכן האמונית מסעירות אותן. כל מה שעלינו לעשות הוא לייקר ולהוקיר את המקום הזה.

לימוד שמחובר ללב

נחזור אל המדרש: לחז"ל היה ברור שנשים צריכות לקבל תורה, ושהן צריכות לקבל אותה אחרת; בשפה אחרת, אולי גם בתוכן שונה. כמי שלמדה ולימדה באינספור בתי מדרש וקהילות נשיות, אין לי ספק שאפשר להכליל ולהצביע על הבדל גדול בין לימוד תורה נשי לגברי. להגדיר מהי תורה נשית – זה אתגר גדול שדורש עיון מעמיק. למרות עשרות שנים של מדרשות לבנות, עוד לא נוצרה משנה סדורה בנושא. אבל דבר אחד ברור לי: הלימוד הנשי הוא קיומי. חיבור לכאן ולעכשיו, ללב ולחיים, הוא תנאי יסוד אצל מרבית הנשים שהכרתי. ייתכן שגם אצל גברים בתקופתנו הצורך למימוש קיומי הולך וגובר, ועדיין, זהו קול נשי שהעולם זקוק לו.

אז למה "נשים תחילה"? המדרש מציע שלושה נימוקים:

"מזדרזות במצוות". זוהי קדימות של חיבור ראשוני. הן ממהרות יותר להתחבר לדברים. אצל בנות קיים שיתוף פעולה רב יותר, ופחות מתח פנימי והתנגדות לקודש. מסעות בני ישראל במדבר מדגישים זאת שוב ושוב: הנשים לא חטאו בעגל ולא במרגלים. "ברוך שעשני כרצונו" - המפגש הנשי עם הקודש נובע ממקום נינוח המתיישב על הלב בקלות.

"שמנהיגות בניהן לתורה". התשתית החברתית בנויה על האדם הראשון שפוגש את הדור הצעיר. זוהי קדימות כרונולוגית שהיא גם מהותית: לכל תלמיד חכם עתידי יש אימא, ולעיתים גם גננת. האחריות למפגש הראשוני של הילד או הילדה עם התורה, האמונה והמצוות, מונחת על כתפיהן.

הקדימות השלישית, ובעיניי המעניינת מכולן, היא זו של רבי תחליפא, המתאר את הקריאה לנשים בסיני כהפקת לקחים מחטא עץ הדעת. בגן עדן ציווה ה' את האדם, והוא היה אמור להדריך את חווה. הפעם, אומר הקב"ה, אקרא לאישה תחילה, כדי שלא תבטל את התורה. "מבטלות" הוא היפוכו של "מקיימות". הכוח הנשי הייחודי מופנה אל מימוש הרעיון המופשט בתוך החיים, אל הפירוט וההולדה בעולם העשייה. התורה יכולה להילמד ולהידרש, אך קיומה המעשי בארץ הוא כוח נשי.

חשוב לי לומר להורים שמחפשים בימים אלו מסגרות לבנותיהם: זה צריך להיות דחוף לכם מאוד שהבת שלכם תלמד תורה ברצינות. אם הדברים היו נכונים בכל הדורות, הם נכונים שבעתיים בזמננו. ראשית, מצד "דע מה שתשיב", או ליתר דיוק "דעי מה לסנן", ולא להכניס לנפש ערבוביה של תוהו ובוהו, אור וחושך. התרבות הכללית מחייבת מענה עמוק ואישי. שנית ועיקר, מהצד החיובי: תורת ארץ ישראל היא תורה נשית, ואי אפשר להחיותה ללא מבט נשי.

ה"שפת אמת" אומר על פרשת בנות צלפחד דבר מדהים: כיצד קרה למשה ש"דין שאין אתה יודע, הנשים דנין אותו", כניסוחם של חז"ל? הוא עונה: "כי זה המשפט בא מבחינת נוקבא, ומשה רבינו ע"ה היה בחינת בן". תורת ארץ ישראל שייכת לבחינת הנקבה, ולכן בנות צלפחד מחדשות בירושת הארץ הלכה שאפילו משה רבנו לא ידע.

השינוי הזה חייב לקרות. לימוד התורה של הבנות צריך להיות רציני, נשי ומכוון להרוות את הנפש הצמאה לדעת ה'. אין לי ספק שהנשים שיצמחו מתוך הלימוד הזה יהיו כאותן נשים של דור יוצאי מצרים – ממחוללות גאולתם של ישראל.