הרבה מאוד כאב יש בסרט 'אחיות בדם' ששודר אמש בתוכנית התחקירים 'זמן אמת' (כאן 11). הרבה כאב אמיתי של שלוש נשים צעירות מהקהילה האתיופית שאיבדו את אחיהן לאחר או בעקבות עימות עם המשטרה. הרבה כאב של קהילה שסבלה במשך שנים מתופעה של שיטור יתר ושל חוסר רגישות והבנה מצד הממסד הישראלי. הרבה כאב, אבל מעט מידי עובדות.

לזכותה של זמן אמת ייאמר שאמנם היא מגדירה את עצמה כתוכנית תחקירים, אבל כמו תוכניות תחקירים בערוצים המקבילים, גם היא מביאה לצד התחקירים גם כתבות דיוקן שלא מתיימרות לחשוף מידע חדש. הסרט 'אחיות בדם' הוא סרט שמביא סיפור שחשוב להכיר ולשמוע, אבל בכל הנוגע לעובדות ולפרטי המקרים המצערים שבו הוא עוסק, לא רק שהוא אינו מחדש, הוא גם לא מביא את הסיפור המלא.

גם הסיפור של יוסף סלמסה, המסופר על ידי אחותו בנצ'י מששה הוא טרגדיה גדולה שחשוב להזכיר.  משפחתו של סלמסה מסמנת את סיבת מותו במעצר תוך חשמול בטייזר על ידי שוטרים שאירע כמה חודשים קודם מותו. גופתו אותרה בתחתית מצוק ובדו"ח הנתיחה צוינה פגיעה עצמית כסיבת המוות המשוערת, לצד קביעה כי “לא ניתן לשלול פגיעה על ידי גורם אחר". אין ספק שהשוטרים לא התנהלו כראוי כשמיהרו לחשמל את סלמסה, ללא אזהרה. המעצר כולו היה מלווה בטעויות של המשטרה. אבל הסרט לא מספר מה בדיוק קרה וגם לא מביא פרטים חדשים על מותו של סלמסה, שמסוגלים להפריך את הקביעה שהוא התאבד.

הסיפור השלישי בסרט הוא של סלמון טרפה שגופתו נמצאה כשנתיים לאחר שנפתח לו תיק על תקיפת שוטר שבעקבותיו הוא גם ישב במאסר. גם במקרה הזה, הסיפור לא מסופר בפירוט. אפילו סיפור המאסר לא מוזכר. אי אפשר שלא לכאוב את כאבה של אחותו ימיקר, אבל בהעדר עובדות, קשה לקבל באופן אוטומטי את טענתה שהוא נרצח על ידי המשטרה.

ועדיין, חשוב לצפות בסרט כמו 'אחיות בדם'. גם אם לא מכירים בסיפורים על כל פרטיהם, עדיין חשוב לשמוע את האחיות, כדי להבין את הכאב, ולהפנים את הצורך לפעול לחיזוק האמון בין יוצאי אתיופיה והממסד.