"נאום החמוצים" בשנת 2017 היה בסך הכול עוד נאום פתיחת מושב חורף בכנסת, אבל גם ממרחק השנים ברור שהוא נצרב בתודעה הישראלית. בנימין נתניהו הציב אז מראה מדויקת מול השמאל והתקשורת, והגדיר במדויק את תעשיית הדכדוך שהפכה בשבילם להרגל אוטומטי.

זה תקופה שנדמה שגם במחנה הלאומי צומחת תופעה דומה: יש דמויות שעל פניו מקדמות רעיונות וכיוונים שיש בהם אמת, אבל מבין השורות קשה לא להרגיש את השיווק הבלתי פוסק של תחושות תבוסה, ייאוש ודכדוך בדבריהן.

חשוב לומר, חד וחלק: הביקורת מימין חיונית והכרחית למחנה הלאומי בכלל, וגם לממשלת ימין. הממשלה, ובוודאי ראש הממשלה, מתמרנים תמיד בסביבת אילוצים ולחצים בינלאומיים ופוליטיים. לכן הכרחי שיתקיים וקטור נגדי – לחץ מימין שיציף בעיות, יתריע על שגיאות, ידרוש תיקון ויצביע על הכיוון שראוי ונכון ללכת אליו.

אלא שיש גבול דק ומכריע בין ביקורת שנועדה לשפר ולתקן, ובין ביקורת שהופכת למטרה בפני עצמה; כזו שכל תכליתה לייצר אווירת נכאים, אי שביעות רצון וייאוש. אם תרצו, אלה ה"חמוצים" בגרסת הימין.

באי שביעות הרצון הכרונית הזאת יש כמה בעיות יסודיות. הראשונה היא שזו פשוט לא האמת. נרטיב ה"הפסדנו־נכנענו" הוא שקרי. נכון, המצב איננו התגשמות חלומות הימין במלואם: חמאס טרם הושמד, ההגירה מרצון של העזתים או ההתיישבות היהודית ברצועת עזה אינן על השולחן כרגע, וחיזבאללה וחמאס עדיין קיימים ומאיימים.

מנגד, חובה להודות על האמת: המצב הנוכחי טוב לאין שיעור משיכולנו לצפות, וישראל בהובלת נתניהו עשתה מהלכים שאיש לא האמין שתעז לעשות. רצועת עזה הפכה לעיי חורבות, וצה"ל שולט כיום במחצית משטחה, שבו אין כמעט בניין אחד שעומד על תילו.

בלבנון ישראל ממשיכה להחזיק בקו המוצבים מעבר לגבול הרשמי. גם התקיפה באיראן הביאה את משטר האייתוללות לשפל חסר תקדים. יחיא סנוואר, מוחמד דף, חסן נסראללה ועוד רבים ורעים חוסלו. כשהזמרים נס וסטילה הוציאו את "חרבו דרבו" עם השמות וההבטחה ש"כל כלב ביג'י יומו", זה נשמע כמו משאלת לב רחוקה. היום הרשימה סומנה כמעט במלואה.

לטעון שהמצב נורא זה לא רק חוסר הכרת הטוב, זה עיוות של המציאות. המצב לא מושלם, אבל הוא בהחלט יותר טוב, ובעזרת השם יהיה עוד יותר טוב ועוד יותר טוב.

הבעיה השנייה היא היחס למחנה והמחיר האסטרטגי. אם מטרת הביקורת היא אכן לשפר, המבקר חייב לקחת בחשבון את ההשלכות. כשהביקורת עטופה כולה באווירת חמיצות, משדרת ש"הכול דפוק" ושאין סיכוי לשינוי, היא מחלישה ומייצרת מחנה מיואש, ומחנה מיואש לא יכול להוביל מדינה.

לכן לא פעם המבקרים מימין מואשמים בכך שהם - "הימין שמימין לימין" - משרתים את היריב. המחנה הלאומי מטבעו מרוצה יותר, שמח בחלקו. חלק מסוד ההצלחה של הימין הוא היכולת שלו לענות על הצורך האנושי בתקווה ושמחה.

מנגד, להוציא את האוויר מהמפרשים ולשדר לימין שנבחרי הציבור שלו לא מסוגלים לעשות דבר גם כשהם בשלטון - זו ביקורת שמייצרת דמורליזציה. הרי אם הימין לא מסוגל למשול, למה לטרוח בכלל להצביע?

אגב, כשחלק מה"חמוצים" משלבים את הביקורת מימין עם הצעה לחבור לשמאל־מרכז לאיזו "ברית המשרתים והאדונים", וללכת יד ביד עם מי שכבר מזמן היו מוכנים להיכנע וליישר קו עם תכתיבי המערב, מתעורר חשד גם לגבי טוהר הכוונות של הביקורת עצמה.

ושוב, אסור לשכוח: אין צורך להימנע מביקורת, ובוודאי אין להלל את נתניהו ואת הממשלה על כל צעד ושעל. הביקורת חשובה, ואפילו הכרחית. אבל חשוב שהמבקרים וקוראי הביקורות ישימו לב לא רק לתוכן הביקורת, אלא גם לרוחה. יש הבדל עצום בין הצבעה על טעויות והצעת חלופה, ובין התייצבות כ"חמוצים" של הימין.