בניגוד לתפיסה המערבית, שלום הוא לא המצב האנושי הטבעי

מאמצי החקירה להבנת כישלון שבעה באוקטובר, אינם יכולים להתעלם מהנחות יסוד שהשתרשו בהשקפת העולם הישראלית על מצבי מלחמה ושלום. התודעה הישראלית הדחיקה את איום המלחמה בהשפעת תפיסה רעיונית מערבית ליברלית, שהאמינה שהעולם מתפתח למגמת יציבות וכי תם עידן המלחמות הגדולות. על רקע מגמה זו קשה היה לטעון שהיציבות ארעית וכי מלחמה עלולה תמיד לפרוץ, אפילו במדינות מערב אירופה השלוות.

בתרבות המודרנית, השלום נתפס כמצב יסוד קיומי, בדומה לתנועת הכוכבים במערכת השמש. העולם שואף אל השלום, והוא ניתן להשגה בהתנהלות תבונית של הנהגה נאורה. התפרצות מלחמות מוסברת כסוג של תאונה, כסטייה ממסילת הסדר היציב, ואילו טיפול במלחמה דומה לתיקון תאונת רכבת, כאשר המומחים נדרשים להציב את המציאות בחזרה על פסי השלום. גם בסכסוכים ממושכים ומורכבים ניתן להשיג שלום בר־קיימא. הכלכלה והפוליטיקה המודרניות מבקשות להעצים את תודעת היציבות והביטחון, שהרי בלי תודעה זו אין אמון במוסדות המדינה ובמערכת הבנקאות, ואין עידוד להשקעות.

ואולם ישנה גישה אחרת, המטילה ספק בעצם אפשרותה של יציבות בת קיימא, ושלפיה גם מצבי שלום מתמשכים אינם יותר משיווי משקל ארעי. מצב השלום חולף כמו הרוגע על פני הים. מבט זה מאפיין את התנ"ך, המציג לאורך רוב פרקיו קוסמולוגיה של ארעיות.

תקוות העני, חרדת העשיר

שירת חנה שבתחילת ספר שמואל נותנת לתודעת הארעיות ביטוי מכונן:

קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל. שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ, עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה. ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם, מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן.

תודעת הארעיות היא מקור התקווה לעני, המשווע לשינוי במצבו. מצד שני, אותה הכרה היא מקור החרדה לעשיר, היודע שמחר הוא עלול לאבד את עושרו. במגמת הרעיון הזה מסתיימת השירה במילים: "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ". לב הרעיון המשיחי טמון בתקווה לשינוי המציאות לקראת גאולה, והוא תלוי כולו בארעיותה הבסיסית של המציאות. מעומק הכרת ארעיות זו, יכלו פרטיזנים לשיר בשיא אפלת השואה: "יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא".

קריאת תפילת חנה בהפטרת ראש השנה, משתלבת היטב במסר השזור בתפילת יום זה: הפיוט "ונתנה תוקף" מבטא את ארעיותם של החיים הפרטיים, "מי במים ומי באש", וברכת הזיכרונות מרחיבה אותו לכל העולם: "וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר אֵיזוֹ לַחֶרֶב וְאֵיזוֹ לַשָּׁלוֹם אֵיזוֹ לָרָעָב וְאֵיזוֹ לָשֹׂבַע". זו ההכרה שבתחומים קיומיים אלה לא הכול נתון בידי אדם.

בהקשר הזה מתפרשת גם קריאת ראש השנה בסיפורי הולדת יצחק והעקידה, המבטאים את ראיית אי־הוודאות והארעיות כמצב קיומי. גם על הסוכה כמסמלת ארעיות נכתב רבות. בברכת המזון בחג הסוכות מבקשים, על בסיס נבואת עמוס: "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת" – נופלת בהווה מתמשך, כאילו אף פעם לא תעמוד אחת ולתמיד ללא סכנת נפילה.

את תנועת המטוטלת המחזורית בין נפילה לתקומה, היטיב לתאר רבי נחמן מברסלב:

וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקיא בהלכה, וצריך להיות לו שני בקיאות: היינו בקיא ברצוא ובקיא בשוב... וכשיש לו את שני הבקיאות הנ"ל אזי הולך בדרכי התשובה וזוכה לכבוד ה' (ליקוטי מוהר"ן, ו).

פירושים רבים ניתנו לדבריו אלה של רבי נחמן. הרב אלחנן ניר הקדיש לרעיון הזה ספר ראוי ללימוד מעמיק, ובו סיכם בתמצית:

לרצוא ושוב משמעויות רבות היוצאות מן המתח בין שמיים לבין ארץ, בין שאיפה לעוצמות רוחניות אדירות לבין ניהול חיים רגילים ונורמטיביים, אחדים מזהים זאת עם המתח בין קודש לחול... בין יש לאין. מתח מכל אחד מן הסוגים האלה יוצר מאבק ומאבק יוצר חיים (אם רץ לבך, עמ' 14).

הרעיון העיקרי הוא הקיום במתח המתמיד בין קצוות שאינם ניתנים לגישור. בתהליך חזרה בתשובה, כמו בתהליך הגאולה הלאומי, נדרשת יכולת להכיל את התנועה המתמדת בין נפילה לתקומה. היכולת להכיל את הנפילה טמונה בהכרה שהיא ארעית, שטמון בה גם הכוח להוביל לתנופת התקומה. אלא שבדימוי הזה, של דינמיקה מעגלית־מחזורית, גם התקומה היא ארעית. זו גם נקודת מבטו של הרב יהודה הרצל הנקין, כפי שתיארו במאמר במוסף זה הרבנית חנה הנקין והרב עוז בלומן ("גאולה על תנאי", ו' בטבת תשפ"ו).

על פי מגילת קהלת, מלחמה ושלום אכן נתונים במעגליות המאפיינת חיי אדם: "עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק... עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם". חיי האדם נתונים בין עצב לשמחה, בין מלחמה לשלום. המלחמה במבט זה אינה סטייה או תקלה; היא נחלת חיי אדם בטלטלה המתמדת בין מצבים אנושיים מנוגדים.

בהפטרת שמיני עצרת, שנקראת רק בחו"ל, קוראים על חגיגת חנוכת מקדש שלמה. "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ... בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ". וכך בירך העם: "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל" (מלכים א, ח). כידוע, המנוחה הזו לא החזיקה מעמד. עם מות שלמה נחלקה הממלכה. חמש שנים לאחר מכן פרצה מלחמה, ובה עלה שישק מלך מצרים על ירושלים ולקח את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך.

בכל בוקר, כאשר היהודי מודה ל"יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל", הוא מזכיר לעצמו כי כשם שהאור והחושך קבועים ומתחלפים, כך המלחמה והשלום. זו תובנה עם מסר מעשי ריאליסטי, לא רק תיאולוגי; זוהי תפיסה מעגלית, לא ליניארית, השונה בתכלית מהתפיסה הרווחת כיום, בעיקר בתרבות המערב.

עדיף שלום זמני

את שתי השקפות העולם ניתן להדגים דרך המחלוקת על הסכם השלום עם מצרים. יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח לשעבר ומבכירי מפלגת העבודה, נמנע בהצבעה בכנסת על ההסכם. יתר חברי מפלגתו תמכו, אבל לא בלב שלם; ברגע ההצבעה לא יכלו להתנגד להסכם שלום, אולם הם הסתייגו מהסכמת מדינת ישראל לעקירת היישובים בסיני. בספרו הביוגרפי על אלון מרחיב ההיסטוריון אודי מנור בתיאור הסתייגותו של אלון. המחיר שישראל הסכימה לשלם נודע בינואר 1978, והוא כלל נסיגה מלאה מסיני עד המטר האחרון, עקירת היישובים הישראליים בחצי האי והחלת אוטונומיה פלסטינית ביהודה ושומרון ובירושלים. אלון דרש "למצוא פתרון לשליטה ישראלית קבועה באזורים קטנים ממערב לגבול המנדטורי, בעיקר בפתחת רפיח, בעוג'ה אל חפיר־קסימה, בסיס חיל האוויר ליד אילת ושארם א־שייח'".

דברי אלון קיבלו גיבוי מהלובי החקלאי בכנסת, שפרסם הודעה: "היישובים בפתחת רפיח הוקמו במגמה להבטיח לישראל גבולות בני הגנה, במהלך המשא ומתן לחתימת חוזה שלום עם מצרים, יש להיאבק למען הכללת חבל זה בתחומי ריבונות מדינת ישראל". על ההודעה היו חתומים כמה חברי ליכוד, מפד"ל והמערך. גם שמעון פרס הציג בסוף אוגוסט 1978 עמדה דומה בסוגיית היישובים: "בעניין פתחת רפיח יש למפלגה עמדה ברורה ומפורשת, שאין להוריד את היישובים".

אבי עליו השלום, ידעיה הכהן, סיפר לי על דברים שאמר יצחק רבין בביקורו באותם ימים בגוש עציון. בפגישה עם הרב יהודה עמיטל, חנן פורת, משה מושקוביץ' ואבי, אמר רבין שבמפלגת העבודה היו מעדיפים הסכם אי־לוחמה עם מצרים, שאינו כרוך בעקירת היישובים, על פני הסכם שלום מלא. אלון קבע אז במפורש שעדיפים הסדרי ביניים בסיני על פני מסגרת השלום של קמפ־דיוויד. לעומת זאת מפרופ' אריה נאור, שהיה מזכיר ממשלת בגין והתלווה למשא ומתן בקמפ־דיוויד, למדתי שבגין שאף דווקא לחוזה שלום עם ביטוי של סופיות.

כאן טמון הבדל תפיסתי עמוק בין מנחם בגין ומורשת ז'בוטינסקי, ובין מורשתן המהפכנית של מפלגות הפועלים החלוציות. מפלגות הפועלים, בניגוד למורשת הרוויזיוניסטית מבית ז'בוטינסקי, חיו בתודעת מאבק ובשאיפה לתנועת מהפכה מתמדת שאין בה סופיות. במבט המעשי, גם מה שנראה כנקודת סיום עם הסכמה חוזית, לא נתפס בעיניהם כבעל ממשות סופית. ואם גם חוזה שלום החותר לסופיות הסכסוך, ממילא אינו יותר מארעי – מדוע לא להסתפק בהסכם אי־לוחמה ולהימנע מעקירת היישובים?

בתרבות הערבית, אי־הסופיות היא תודעה מושרשת. גם חוזה חתום שהוסכם בפומבי, עשוי להיפתח מחר מחדש: היום החדש יביא עימו נסיבות חדשות ואינטרסים חדשים, והכול ייפתח שוב.

בתפיסת ארעיות זו מונחת נקודת הממשק בין השקפת עולמה של תנועה מהפכנית ובין הרעיון המשיחי. הסיכוי להצלחת המאבק המהפכני זקוק לאמונה שהמציאות הקיימת אכן נתונה לשינוי. זו בשורת התקווה לאפשרות ההשפעה על התפתחותה של המציאות; זה הדלק במנועי המאבק לצמצום הפער בין המצוי לרצוי; הרוח בגבו של הצועד בדרך הארוכה למימוש חזון נצחי שביסודו הוא אינסופי.

כך תפס בן־גוריון את מטרת הציונות, כמכוונת לתהליך אינסופי. משיקולים מובנים הוא המיר את הדיבור על "מהפכה" בדיבור על "חלוציות", מושג הרבה פחות מאיים. בחזונו, החלוציות מסמנת את הכוח המניע את המציאות בתנועה מתמדת לקראת קידום חזון אינסופי. כך הסביר אחרי הקמת המדינה את הכרח שימור החלוציות:

אין טעות מזיקה ומסוכנת מההנחה שעם הקמת המדינה עברה שעתה של החלוציות. ההפך הוא הנכון. יש דברים שייעשו בכוח המדינה ובכוחה בלבד: פתיחת שערי הארץ לרווחה לכל יהודי הרוצה לחזור למולדת, מתן חינוך יסודי לכל ילד וילדה, שירותי בריאות וכדומה. אולם גם העלייה והחינוך והקליטה לא ייעשו בלי התאזרות חלוצית ובלי צורות חיים חלוציות (ייעודי הרוח החלוצית בישראל, תשי"ג, כוכבים ועפר, עמ' 42).

צוואתו של משה דיין

הדיון שפרסנו כאן מזמין קריאה מחודשת במדרש הידוע, על אברהם אבינו שראה בירה דולקת:

אמר רבי יצחק, משל לאדם שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר, תאמר שבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה.

המדרש ניתן לקריאה כמבט קוסמולוגי על מצב היקום ועל תפקיד המדינה והאדם. הוא מציג מבט ביקורתי על האידיאל המערבי של מדינה מתוקנת ומנהל ציבורי יעיל. על פי המדרש, גם בורא עולם מותיר את עולמו חשוף לדליקות, בציפייה מהאדם לפעול לתיקון. בהשלכה אל המדינה, מומלץ להכיר במגבלת היומרה של המדינה המודרנית למסד הכול בשלטון החוק ובמנהל תקין. זו תפיסה שלא רק מכירה בתנאי הכאוס כמצב קיומי בסיסי, אלא מציבה תפיסת ניהול שקובעת כי ההנהלה המוסדית הרשמית לעולם לא תצליח לסדר את כל הטלטלות והסטיות ממסילת היציבות. זו תפיסת ניהול משתפת שמתוך ענווה קוראת לפועלי רצפת הייצור לקחת אחריות. זו מהות החלוציות.

בהשלכה מעשית אל הטלטלה הגדולה שפקדה אותנו בבוקר שמחת תורה, שבעה באוקטובר, ניתן לומר שמתוך שאננות וציפיות שווא ממוסדות המדינה חיסלנו את תודעת החלוציות, שכחנו את האחריות המוטלת במיוחד על אזרחי הסְפר, ואז עולמנו קרס.

בימיו האחרונים קרא משה דיין לילדיו אל הגן בבית החולים והקריא להם את צוואתו:

את ימי לא הקדשתי לכם, אב למופת לא הייתי. בדרכי שלי הלכתי. רק שניים ידעתי: לזרוע לחרוש ולקצור הקמה, וברעום תותחים על ביתנו, בשער השב מלחמה. את נחלת האבות לו עבדו נא כל אחד, והחרב מעל מיטתכם. ובערוב היום תורישונה להיות נחלה לבניכם.

בתו, יעל דיין, התקוממה על הצוואה הזו: "הייתה לי תחושה של גירוש האדם מגן עדן. קללה יותר מברכה. על כולנו נגזר לעבוד את האדמה ולהילחם. וזאת נצווה לילדינו" (אבי, בתו).

זו השאלה הישראלית המהדהדת מראשית ימי הציונות: הלנצח נחיה על חרבנו? בערוב ימיו משיב לה דיין בשלווה ובהשלמה: כן, אל לנו לזנוח את החרב, ונוריש אותה לילדינו מדור לדור. כאן מונח היסוד לבירור העמוק שהחברה הישראלית צריכה לערוך עם עצמה, כנקודת מוצא לכל לקחי ועדת חקירה.

אלוף במיל' גרשון הכהן היה מפקד המכללות הצבאיות ומפקד הגיס המטכ״לי