הוויכוח על גיוס החרדים נוטה להתנהל במונחים של אילוץ פוליטי, צורך ביטחוני או משבר קואליציוני. אך לפני שהוא כל אלה, זהו ויכוח עקרוני על עיצוב פני החברה והמדינה, בדגש על קשרי הגומלין בין המדינה לאזרחיה ובין אזרחיה לבין עצמם. זהו ויכוח על מהות השותפות בבית של כולנו – בדרך לבנייתו, לשיקומו ולעתידו. במובן הזה רלוונטיים מתמיד דבריו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון בעת הצגת חוק שירות הביטחון בכנסת בקיץ 1949.
עוד כתבות בנושא
בן־גוריון פתח אז את דבריו, כדרכו, בהצבת מסגרת רחבה: מדינת ישראל "נולדה במזל מלחמה", אך יעדיה האמיתיים הם שלום, פיתוח הארץ, חינוך, בריאות ורמת חיים הוגנת. כל אלה, הדגיש, מחייבים ביטחון – אך ביטחון איננו עניין צבאי ותו לא. "יש לעקור מתוכנו טעות נפסדת", הזהיר, "שבצבא בלבד נקיים את ביטחון המדינה". לצד הצבא מנה שורה של גורמים שהכרחיים אף הם לקיומנו כאן: התיישבות – חלוצית וממלכתית כאחד; פיזור אוכלוסין מאוזן בכל חלקי הארץ; מדיניות חוץ שוחרת שלום; ולכידות חברתית עמוקה.
בתוך המערך, לפי בן־גוריון, לצבא היה מקום ייחודי. לא רק ככוח לוחם, אלא כמסגרת מעצבת. "צבא באומה מתוקנת יכול להיות, וצבאנו חייב להיות, גורם מחנך, מעלה ומבריא", אמר. השירות הצבאי, לשיטתו, נועד להעלות את "מעמדו הגופני, התרבותי והמוסרי של הנוער", ולהפוך את הצבא ל"בית יוצר של נוער חלוצי לוחם".
הכי מעניין
"הזקן" אף ראה בצבא מנגנון קריטי ליצירת לכידות ולבנייתה של החברה בישראל: "עלינו לאחות קרעים... האטמוספירה המלובנת של ריב המפלגות והסיעות איננה מועילה... הצבא יכול וצריך לשמש גורם מלכד... [זהו] לא צורך לאומי פנימי בלבד, אלא גם תנאי הכרחי לביטחוננו". הוא המשיך והדגיש כי "הצבא בימינו הוא המסגרת היחידה שבה נעלמות כל המחיצות העדתיות, המפלגתיות והמעמדיות". למעשה הוא הטיל על צה"ל תפקיד שסותר לכאורה את טבעו של צבא: בניית תודעה אזרחית עמוקה. כמו בימינו, הציבור הישראלי בימי ראשית המדינה חווה משבר בכל הנוגע לתפיסת האזרחות. היום המשבר נובע מרצף של טלטלות חברתיות ופוליטיות, אך אז הוא נבע מכך שרבים הגיעו ממדינות שבהן הם כלל לא היו אזרחים והתרגלו לראות במדינה עצמה איום. האחווה הטבועה בשירות הצבאי לא אמורה להיות פורמלית בלבד, בעיניו, אלא "אחווה של ייעוד ותפקיד", בסיס לחברה אזרחית ריבונית שהיא אבן יסוד של ממלכתיות.
כל זה איננו קישוט רטורי. זהו חזון מגובש של צבא העם, הניזון מאחריות אזרחית שווה ומחזיר לחברה בתמורה לכידות ושותפות גורל. דווקא לכן קשה להתעלם מן הסתירה: בן־גוריון עצמו, כשר הביטחון, היה שותף להחלטה לשחרר חלק מבחורי הישיבות משירות בצבא העם – ובכך הוציא אותם מן הכלל.
לזכותו של בן־גוריון ייאמר כי הוא לא טייח את הבעיה. כבר ב־1954 הוא כתב "נתמלאתי דאגה וחרדה שמא גרמתי בלא משים לריבוי משתמטים... יש כאן ליקוי כפול: החלשת הבטחון וחילול השם". זו הודאה חריגה בכנותה, אך היא נותרה בעיקר במישור ההכרתי. גם כשחזר לכהן בתור ראש הממשלה ושר הביטחון לא תוקנה ההחלטה, וההחרגה הזמנית הלכה והתרחבה.
כאן מצויה נקודת המתח במורשת בן־גוריון: הפער בין חזון אזרחי נוקב ומנומק, ובין מדיניות שלא מימשה אותו הלכה למעשה, ויצרה פער שהלך והחריף ככל שנקפו השנים. בן־גוריון ניסח אידיאל של חובות וזכויות, של שוויון בנטל ושל אחווה אזרחית, אך השלים עם מציאות שכרסמה בהם בפועל.
איננו מבקשים להעמיד את בן־גוריון לדין היסטורי. חלקו בבניית ביטחון המדינה לא יסולא בפז ולא ניתן למחיקה, וטוב שכך. אך מורשת איננה רק התרפקות על העבר או עשיית חשבונות היסטוריים. מורשת היא אחריות, צידה לדרך, מבט מפוכח על ההווה לצורך בניית העתיד. ערך הממלכתיות, שבן־גוריון עצמו ראה בו יסוד קיומי של המדינה, מחייב לא להסתפק בהכרה בטעויות העבר, אלא לפעול לתיקונן כדי להניח תשתית לעתיד משותף.
הוויכוח המר על גיוס החרדים מבטא מאבק על מימוש חזון שלא הושלם. בן־גוריון לימד אותנו שהמדינה ואזרחיה אינם פטורים מתיקון טעויות העבר, גם אם הטעויות הללו הן ירושת המנהיג המכונן.
איתן דוניץ הוא מנכ״ל המכון למורשת בן־גוריון. רמון זיו־אב הוא סמנכ"ל הפעילות במכון.