אהרן ברק צודק: קיימת סכנה מיידית לכך שהדמוקרטיה הליברלית בישראל תקרוס. כבר כיום אין הפרדת רשויות אמיתית, והרשות המבצעת שולטת בפועל ברשות המחוקקת. אדם אחד שולט באופן מוחלט כמעט ברשות המבצעת, ומפלגת השלטון היא בעצם מפלגה של מנהיג אחד, שמשתיק כל ביקורת.

כבר היום התרבות הפוליטית הנוהגת היא תרבות של פולחן אישיות. ישנו ניסיון להלך אימים על בית המשפט העליון, לגמד את היועצת המשפטית לממשלה ולעקר את שומרי הסף. מתנהלת מתקפה מסוכנת על התקשורת החופשית, שמתבטאת בניסיון לסגור את גלי צה"ל וליישם את רפורמת קרעי. תהליך של פוליטיזציה של המשטרה ושל הכפפת השירותים החשאיים למלך ולא לממלכה יצא לדרך. כבר היום אנחנו עדים להרס שיטתי של מוסדות המדינה, להחרבה של נורמות שלטוניות ולהטרלה של מערכות ממלכתיות.

פירוש הדבר הוא שאם הממשלה הנוכחית תשוב ותזכה לניצחון מוחלט בבחירות ולרוב מוחלט בכנסת – לא יהיה כוח שיעמוד בדרכה. היא תשעבד את מערכת המשפט, תשבור את המפרקת של העיתונות ותהפוך את הממשל לדורסני. לא יהיו איזונים ובלמים או מנהל תקין. לא יהיה מי שיגן על זכויות האדם, האזרח והמיעוטים. גם אם ישראל תישאר דמוקרטיה במובן הפורמלי – היא תהיה כפופה בפועל לשלטון סמכותני. היא תאבד את זהותה כמדינה יהודית, דמוקרטית וליברלית.

אבל ברק לא נותן הסבר מקיף וכולל לשאלה איך ומדוע כל זה קרה. כיצד הגענו למשבר פנימי עמוק כל כך? כי בישראל מתרחשת התקוממות ענקית נגד הניסיון של קבוצה קטנה בציבור לשלוט באוכלוסייה כולה באמצעות השליטה שלה במוסדות לא נבחרים.

ההתקוממות הזאת מסוכנת מאוד – אבל מובנת. היא נובעת מכך שמיליוני ישראלים חשים שקולותיהם נגרסים מיד אחרי שהם מוטלים לתוך הקלפיות. מקורה בכך שמיליוני אזרחים מרגישים שהם לא מיוצגים כראוי בבית המשפט, בתקשורת ובשירות המדינה, ומכך שדמוקרטים רבים נשאו לשווא את שם הדמוקרטיה ואת שם הליברליות.

מה בעצם קרה כאן? בדיוק כשם שברק קבע לפני שנים, ישראל הייתה ביסודה דמוקרטיה נכה. לא היו לה חוקה כמו באמריקה או מסורת דמוקרטית כמו בבריטניה. לא הייתה בה הפרדה חדה בין הרשויות ובחירות אישיות. אבל במקום ששוחרי הדמוקרטיה הליברלית ילכו אל הבוחר ויקבלו ממנו מנדט להשביח את השיטה באופן דמוקרטי, הם בחרו בדרך אחרת וקלה. בתהליך הדרגתי ולא מודע הם צמצמו מאוד את המרכיב של העם בשלטון העם, והרחיבו מאוד את המרכיב של החוק בשלטון החוק. נשכחה הקדושה של "העם אמר את דברו". נשחקה המחויבות לשוויון ולאחווה, והועצמה המחויבות לחירות. התפתח יחס מתנשא ומבטל כלפי כל מי שבחר וכל מי שנבחר – וניתנה עליונות למובחרים הלא נבחרים.

עם השנים התהליך החמיר. השליטה בצדק הועברה מהחוק לשופטים, תוך הקפדה שהשופטים יהיו "משלנו". השליטה בטלוויזיה נמסרה לגילדות סגורות שהחליפו את המחויבות לאמת מלאה ומורכבת במחויבות לאמת המסוימת שלהן. פוליטיזציה של גורמי אכיפת החוק הובילה לפליליזציה של הפוליטיקה. כשהרקב פשה במוסדות הליברליים לכאורה, העם פנה נגדם. תחושת עוול עמוקה הפכה לזעם ציבורי שהלך והתגבר עד שהתפרץ בעוצמה רבה.

התפרצות הזעם עלולה להיות קטלנית. יש לה כל הסממנים של פופוליזם חסר רסן שלא מודע להשלכות המסוכנות של המהפכנות הגלומה בו. אבל היא מובנת, ונובעת מכך שישראל הליברלית לא טרחה להעניק בסיס דמוקרטי להגמוניה של ערכיה.

לכן השנה הפוליטית הזאת כה גורלית. העולים על הבסטיליה של השלטון הישן חייבים להירגע, והיושבים בתוך הבסטיליה חייבים להתפכח. על כולנו לאזן בין מתן כבוד להכרעת הרוב ובין הגנה על זכויות המיעוט ושלטון החוק. כולנו נדרשים לתקן קלקולים קשים ועיוותים חמורים כדי למנוע את הקריסה הסופית של הדמוקרטיה הליברלית הישראלית.