הלוואי שיכולתי. באמת, הלוואי.

תמיד שאפתי להיות חלק מהמיינסטרים הפוליטי הימני־לאומי, ולא לחרוג יותר מדי מהשורה. אני אדם מערכתי וזורם, בטח לא מבקש להיות פתית שלג ייחודי. אני רואה לא מעט מחבריי העיתונאים ומובילי הדעה הימנים שנמצאים במקום נוח, מערסל ומתגמל, שהלוואי שיכולתי גם אני להיות בו. הם הולכים עם הממשלה באש ובמים, עם ראש הממשלה עד הקצה - מה שלא יקרה. ואם פעם בחודש יבקרו אותה או אותו, מיד יאזנו את הביקורת – תמיד קלושה וחלילה לא דוקרת מדי – עם שירי הלל וכמובן תקיעת איזה "אבל השמאל".

הלוואי שיכולתי לדקלם שוב ושוב שהצד השני "ממורמר", "מחליש" ו"אנרכיסט" או סתם שכח מה זה להיות יהודי. הזלזול הקבוע הזה, שהפך לכלי עבודה מרכזי בממשלה הנוכחית, הוא לא רק חוסר נימוס; הוא כשל מוסרי ואסטרטגי. ימין אמיתי מעריך את השותפות הגורלית, ולא מחפש אויבים מבית כשיש מספיק אויבים בחוץ.

הלוואי שיכולתי לעצום עיניים מול הרמה הירודה שפשתה בשורות נבחרי הציבור שלנו, בעיקר באלו של מפלגת השלטון. זרקו אבן לעבר העשיריות השנייה והשלישית של הליכוד – בעצם גם לחלק מהעשירייה הראשונה – ויש סיכוי עצום שתפגעו בצעקן או בצעקנית שמנהלים תחרות עם חבריהם לעשירייה מי מצליח להוציא את המשפט המביך או המתסיס ביותר כדי שיגיע ל"מלוכדים". הימין אמור להיות זה ששומר על המוסדות, על הממלכתיות, על הכבוד הלאומי. איך הפכנו למחנה שמכתיר את הבינוניות והבוטות כאידיאל?

הלוואי שיכולתי להביט בראש הממשלה ולראות רק את "מר ביטחון" או את המדינאי הדגול שמשחק במגרש של הגדולים. את אלה, שיהיה ברור, איש לא ייקח ממנו, בטח לא אני. הלוואי שיכולתי להתעלם מחלקים רבים מדי בהתנהלות שלו ושל סביבתו, ובראשם הנטייה ההולכת וגוברת להקריב את טובת הממלכה על מזבח השרידות הפוליטית, ההתנערות מאחריות כשדברים משתבשים והחיפוש המתמיד אחר אשמים. ימין אמיתי הוא לא פולחן אישיות, ימין הוא ערכים. כן, המילה שהפכה לבדיחה סביב שולחן "הפטריוטים". הנהגה ימנית אמיתית אמורה להגיד "אחריי", לא "בגללם".

הלוואי שיכולתי לפטור בביטול את הנתונים על הירידה מהארץ. הרי תמיד היו מי שעזבו לברלין או לעמק הסיליקון בחיפוש אחר מילקי זול, לימודי מגדר בחינם או אקזיט. אבל הפעם התחושה אחרת. זה כוח האדם האיכותי ביותר שלנו – רופאים, מהנדסים, הייטקיסטים. חלקם מרגישים שהמדינה שלהם הופכת למקום שהם לא מזהים. ובמקום שהממשלה תעשה הכול כדי להשאיר אותם פה, היא מתעסקת בלהסביר להם למה הם מיותרים ופריבילגיים. פוליטיקה של זהויות הורסת חברות, לא בונה בתי חולים ולא מפתחת מערכות נשק.

הלוואי שיכולתי להגן על הברית עם המפלגות החרדיות בשם "הגוש האמוני". הברית הזאת הפכה למלכודת דבש שמרעילה את העתיד של כולנו. אי אפשר לדבר על נשיאה בנטל בזמן שחוקי הגיוס נראים כמו ישראבלוף אחד גדול (תשאלו את גדולי רבני המיינסטרים בציבור החרדי. נסו למצוא אחד מהם שיגיד שמי שלא לומד צריך להתגייס. לא תצליחו). הציונות הדתית, המגזר שהוא הבית שלי, פשוט לא יכולה להמשיך לסחוב על גבה את מי שמסרב לקחת חלק בעול, רק כדי לשמור על שלמות הקואליציה. זה לא אמוני ולא יהודי. תורה שיש עמה מלאכה היא הציווי שלנו, לא תורה שיש עמה עקיפת החוק וקצבאות על חשבון המשרתים.

הלוואי שיכולתי להשלים עם מה שנראה לא פעם כהזנחה של הכלכלה הישראלית לטובת אינטרסים סקטוריאליים. ימין כלכלי אמור להאמין בתחרות, בהורדת יוקר המחיה ובצמצום הבירוקרטיה. במקום זה אנחנו מקבלים כלכלת בחירות בלתי נגמרת, כספים קואליציוניים שנשפכים למקומות שלא מייצרים צמיחה, ושר אוצר שנראה לא פעם כאילו הוא מנהל קופת גמ"ח ולא כלכלה של מדינה מודרנית.

הלוואי שיכולתי להאמין בשיטת ה"אצבע בעין" כאידיאולוגיה. נחמד להרגיש ש"הראינו להם", שמי שהיה רגיל לנהל את המדינה פתאום מגלה שהוא לא רצוי, אבל אצבע בעין היא לא מדיניות חוץ, היא לא תוכנית כלכלית והיא בטח לא פתרון למשבר הדיור. כשכל ההוויה הפוליטית שלנו הופכת לעשיית "דווקא" – לחוקק חוקים רק כדי לעצבן את בג"ץ, או למנות אנשים לא ראויים רק כדי להכעיס את ה"אליטות" – אנחנו שוכחים שמי שקיבל אצבע בעין היום לא בהכרח ירצה להושיט יד מחר. והיד הזו תחסר לנו מאוד כשהצרות האמיתיות יגיעו. תיזכרו ב־7 באוקטובר. זה קרה ממש לא מזמן.

הלוואי שיכולתי להתעלם מהשבטיות המשתקת שחדרה לנו מתחת לעור. הפכנו למחנה שמתעלם בבוטות מכל רבב אצלנו פנימה. אם מישהו משלנו סרח - נחפש עוול מן הצד האחר כדי להצדיק אותו. ההתנתקות, אוסלו וכמובן היועמ"שית הפכו לתשובות האולטימטיביות לכל מחדל. השבטיות הזו היא סם מוות, היא מונעת מאיתנו ביקורת עצמית, ומונעת תיקון והתקדמות.

ימין שמפחד מהאמת הוא ימין חלש, ואנחנו זקוקים לימין חזק, חזק מספיק כדי להסתכל במראה ולהגיד: ככה אי אפשר להמשיך.

הלוואי שיכולתי להגיד שזו ממשלת החלומות שלי. על הנייר הכול שם: ימין מלא־מלא, חלום הדורות. בפועל, זו ממשלה שמתעסקת יותר מדי בהישרדות ופחות מדי בהנהגה. היא מתעלמת מהכשלים של עצמה, מתמכרת לקיטוב ומזניחה את הממלכתיות, שבלעדיה פשוט לא נחזיק פה מעמד.

הלוואי שיכולתי לשכנע עוד ועוד אנשים להיות ימין שלא מפחד להגיד "טעינו", להיות ימין שלא מוכר את ערכיו בשביל עוד שבועיים בקואליציה, ימין שמבין שהמדינה הזו שייכת גם למי שחושבים אחרת מאיתנו.