שאלה גדולה מלווה אותנו כבר שנים רבות: מה הבעיה הפנימית החמורה ביותר שלנו? יש שיאמרו שהעובדה שמשפטנים - החל ביועצים משפטיים זוטרים וכלה בשופטי העליון - גוזלים מנבחרי העם את הסמכות לקבוע מדיניות וכופים על הציבור מערכת ערכים שהוא אינו רוצה בהם ואף מצביע נגדם שוב ושוב, היא הבעיה החמורה ביותר שלנו. אחרים יאמרו: שלטון הפקידים, שבעזרת מנגנוני הביצוע חוסמים יישום מדיניות, ואף כופים את יישומה של מדיניות מנוגדת לרצון הציבור, חמור יותר.

יש גם היגיון בעמדה שהבעיה הכי דחופה היא האנרכיה ברחובות שמחאת קפלן נרמלה כאן, שהרי "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי", כדברי היועמ"שית, המשתפת פעולה עם המוחים ומתפקדת כתעודת הכשרות שלהם. ובימים אלה, כשנחשף סירובם הלא חוקי, החצוף והשערורייתי של הרמטכ"ל, ראש שב"כ וראש אמ"ן לשעבר להשיב לשאלות מבקר המדינה בנוגע לנסיבות פריצת המלחמה וניהולה, יהיו בוודאי רבים שיגידו שהמרד של ראשי מערכת הביטחון בממשלה הוא הבעיה החמורה ביותר.

לדעתי כל התשובות נכונות, אבל הבעיה החמורה שלנו אחרת. ניקח לדוגמה כתבה ששודרה השבוע בחדשות כאן 11, תחת הכותרת "משטרה בשירות השר: התיעודים שחושפים את הפגיעה במפגינים ואת מעצרי השווא". זו לא חוויה נעימה במיוחד, אבל אני ממליץ לחפש את הכתבה. הצפייה בה היא שיעור חשוב להבנת מכלול בעיותינו הפנימיות, וגם להבנת הדרך לפתרון - שכן הגדרת הבעיה היא השלב הראשון בדרך לפתרון.

במשך יותר מ־12 דקות, נצח במונחי שידורי חדשות, מעניק תאגיד השידור הציבורי שירות יחסי ציבור, חנופה והאדרה בוטה עד כדי גיחוך לקבוצה קטנה של פרחחים פורעי חוק, שעניינם בחיים למרר את חיי דיירים בשכונות מגורים שלוות, ולסרב בחוצפה להוראות חוקיות של משטרת ישראל. טיפוסים קיצונים כמו משה רדמן מוצגים כעדי תביעה לגיטימיים נגד המשטרה. השפלות גלויות של שוטרים מוצגות כאזרחות למופת.

הכתבה, המלווה "משמרות מחאה" צעקניות מול בתי נבחרי ציבור, מתיימרת להוכיח שהמשטרה פועלת "בשירות השר", אבל לא מובאת בה אפילו ראייה אחת לטענה החמורה.

מה כן מוצג בה? התרברבויות הפורעים בפני מצלמות התאגיד המלטפות על כך שהם מפירים את החוק האוסר שימוש במגברי קול בהפגנות בתוך שכונות מגורים, וכן את האיסור להפגין מול בתי נבחרי ציבור. לאורך כל הכתבה מופיע בצד המסך לוגו קבוע עם המילים "דגל שחור", כדי לתת לצופים מסגור כוזב: אנחנו באירוע שבו המשטרה מקיימת - בשירות השר, כמובן - פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה. ומהי הפקודה? אכיפת החוק, שומו שמיים, גם כלפי פורעי קפלן, יפי הבלורית והתואר.

חשוב להבין: למעשיהם המכוערים של קומץ הפורעים, שאינם מונים יותר מאלפים בודדים, לא היו חיים בהיעדר הפרסום האוהד הבלתי מוסתר של התקשורת. אם היו מותקפים בתקשורת, כראוי להם, על האנרכיה שהשליטו ברחובות, הממררת את חייהם של אזרחים שלווים ומשפילה בגלוי ובגאווה קציני משטרה - התופעה הבזויה הזו הייתה חולפת מהעולם כבר מזמן. היא מוסיפה להתקיים רק כי התקשורת מעניקה לה הכשר וחמצן.

אז האם לדעתי הבעיה הפנימית החמורה ביותר שלנו היא האנרכיה ברחובות? לא. זו בעיה חמורה, וכמוה השתלטות מערכת המשפט, שלטון הפקידים או המרד בצמרת מערכת הביטחון. כולן חמורות, אבל כולן מתקיימות בחסות הבעיה הגדולה ביותר - התקשורת.

ללא תמיכת התקשורת לא היו בכירי מערכות האכיפה והמשפט מעיזים לגזול לעצמם סמכויות שלטוניות. אם היו מוקעים על מעשיהם, לא היו האנרכיסטים מעזים לפרוע חוקים ברחובות. אילו במקום לקבל שערי חנופה מחמיאים במוספי סוף השבוע היו בכירי מערכת הביטחון סופגים את הביקורת הציבורית המגיעה להם, הם לא היו מעזים למרוד בממשלה ולתרום בכך לאסון שקרה לנו.

רק בגלל התמיכה שמעניקה התקשורת לפשעים האלה הם חיים וקיימים. התקשורת היא הבעיה הפנימית החמורה ביותר שלנו, ובה גם נדרש התיקון הדחוף ביותר. אם נתקן את התקשורת, ובראשה את התאגיד ואת גלי צה"ל הממומנים בכספנו, נתקן את הכול.

חנן עמיאור הוא מחבר הספרים "מלחמת ששת השקרים" ו"הסדנה להנדסת תודעה"