זהו, זה נגמר. בכאילו, לא באמת, אבל בכל זאת נגמר. 843 ימים של גוש בגרון, של שמחות בעירבון מוגבל. 843 ימים של את אחיי אנוכי מבקש – בעסקה מרובת דורון, בתפילה, במלחמה. עם חילוץ גופתו של רן גואילי הי"ד ממלתעות רצחני עזה, מתקפת שבעה באוקטובר הגיעה השבוע לסיומה. עם השבתו של גיבור ישראל – "הראשון לצאת, האחרון לחזור" – קיבלנו תזכורת נוספת לדמותם של תומכי הטרור שכיסו על אכזריותם בחלוק לבן, ובחסות דיפלומת המדיצינה שברו את שבועת הרופא, עטפו את גופתו של הישראלי החטוף בשק הנושא לוגו של בית החולים שיפא, וקברו אותו בהסתרה שבתוך ההסתרה. מנגד קיבלנו תזכורת נוספת לעם האריות, לאצילות הנפש של משפחת גואילי, לעוצמת הרוח של אמא שהיא לביאת אומה.

דקירתה של סיכת החטופים הורגשה היטב בלב מי שענד אותה, כמו גם בליבו של מי שלא. דמותם של החטופים וייסורי משפחותיהם ליוו אותנו באירועים ובשמחות; בהמתנה דרוכה, באזכורים, בפינה המוקדשת להם במשרד, בבית ובלב. שרק לא ייעלמו מהזיכרון היומיומי, מהחיים ששבו בהדרגה, כמתבקש, לשגרת חירום דרוכה. והחלק הזה נגמר. לחלק מאיתנו נגמר. נס "עד החטוף האחרון" התקיים בנו השבוע כמו סיפור תַּנָּאי, כשגוי צדיק גוזר והקב"ה מקיים. אחרי 12 שנות, אין יותר ישראלים חטופים בעזה. אחרי שנתיים ושליש, השלב הקריטי של מלחמת שבעה באוקטובר תם, והכול רק מתחיל. מול האויב, מול עצמנו, מולם; אלה שיצאו ממנהרות עזה ויצאו לקרב חייהם, שלא לשקוע חזרה לתוך מנהרות עזה שחפורות בתוכם.

בשבילנו זה נגמר. בכאילו, אבל נגמר. רק בשבילנו, הבלתי מעורבים אישית. אלה שמסוגלים לצקצק על ריאיון של מי מהשבים, לזרוק "זה שהוא היה חטוף לא אומר ש" (או אפילו ללכת איתו מכות). וגם אלה שהתפללו על החטופים, נלחמו עליהם, הפגינו בעדם, וכבר שוכחים. שוכחים מה עבר עליהם, ואפילו מה עבר על כולנו. מה עבר לנו בלב בכל פעם שלקחנו ביס וחשבנו מה מידת הרעב שם. כשהנחנו ראש על כרית ותהינו על מה הם שמים ראש. כשבכל צעד באוויר הצח שאלנו את עצמנו מה ואיך הם נושמים, ומה גודל התא או רוחב הצעד ברגליהם הכבולות, בנשמה המיוסרת של אוהביהם. ומעל לכול חשבנו על החירות שנלקחת בבת אחת, וצהלת הבקלאוות סביבם שמקטינה ומגבילה. וחוסר הוודאות, חוסר היעילות, החולשה, ההשפלה.

והנה זה נגמר, ושכחנו. לא את הייסורים שלהם, אלא את שלנו. כי להשפלה הלאומית היו גם מחירים אישיים מאוד, אצל אנשים פרטיים מאוד שמסתובבים בינינו. זוכרים את החרדה והחולשה ברגליים, כשחשבתם לרגע שמישהו פורץ לדירה שלכם? זוכרים את הבור בבטן בעקבות בשורת אובדן של חיים אהובים, ואחר כך את התפקוד הלקוי, את הקושי לחזור לשגרה? כואבים עדיין צעקות איומות של מורה, סטירת לחי או חרם או סתם מבוכה? זוכרים את ההרגשה? זוכרים, ואיכשהו לא מצליחים להפנים שזה היה הקיום היומיומי שלהם במשך חמישים ימים, או שנה וחודשיים, או שנתיים בדיוק – משמחת תורה תשפ"ד ועד הושענא רבה תשפ"ו. ואיך סוחבים את המכלול של כל זה, אחרי שחטפו אותך מהבית הבוער, מהמדינה האהובה, בסטירת לחי ומכות רצח, בשוד לאור יום, בהשפלה ומבוכה.

הם מעלים תמונות שמחות לרשת, מחייכים בצהלה. נושמים אוויר חופשות אקזוטיות, מנגנים וכותבים, מתארסים וחוגגים; פודים עבורנו את מחיר פדיון השבויים, שנדע שחזרו לחיים. שנדע שהיה שווה, שנקבל את ההפי־אנד שהתרגלנו לדרוש בסוף הסרט או הסדרה. אבל הסרט הזה רק התחיל בשבילנו, ובשבילם בכלל לא נגמר. הוא רק מכוסה בשכבה של שגרת חרדה בעצימות נמוכה.

ישועה קרובה לבוא, והנה היא הרי באה. קמעא־קמעא. בקול פיצוץ אדירים, בקול הולך וחזק. אבל מדינה שלמה, מיליוני אזרחים מסתובבים עדיין עם לוח מטרה על הגב ועל הראש ועל הלב. מישהו רוצה אותם מתים, את כולנו. מישהו רוצה להתעלל בנו או בגופתנו, באהובינו ובסביבתנו. מישהו רוצה שנימחק מעל פני האדמה. זה לא נגמר, לא באמת. לא בכלל. אנחנו חיים עם זה מלחמה אחרי מלחמה, אינתיפאדה אחרי אינתיפאדה, תוך הדחקת מחשבת הזדון שנלווית לכל ניסיון דריסה ודקירה. ועם התודעה הזאת אנחנו מסתובבים אלפיים שנות, וביתר שאת 846 ימים שנעים כמו רכבת הרים בין שפל וביזיון לתקומה ולתעצומה. ועם התודעה הכואבת הזאת אנחנו עומדים בתור בבנק ובסופרמרקט; נכנסים איתה לרכב בדרך לפקק הקרוב למקום מגורינו, בחוסר סבלנות, במועקת נרדפים איומה.

אנחנו מסתובבים יותר משנתיים בשדה מוקשים חברתי ורגשי. בין זה ששב מהמנהרות לזה שלחם מעליהן. בין אשת המילואימניק שחיה על הקצה, לזה שאיבד, וזה שאבד לו. בין אשמת השורדים למסע הקשה של המתמודדים. ולא לומדים שלא לצפור, שלא לגעור. שלא להתעקש לחסום את הדרך לזה שחותך את הנתיב בנשמה חתוכה. אולי היינו צועדים ביתר זהירות לו רק הפנמנו שמוקש אחד זה כל מה שצריך כדי להבעיר הכול. ושאם נתעקש להמשיך להלך כאן ברגל גסה, המוקש המתפוצץ לא יבחין בין השונאים והמתנגדים בכל מחלוקת ומחלוקת במדינה.