צבא ישראלי של מדינה יהודית החזיר השבוע לישראל את גופו של רס"ר רן גואילי. הרמטכ"ל, אייל זמיר, בירך שהחיינו, ואלוף פיקוד דרום, יניב עשור, דיבר על העלאת עצמות יוסף שמוזכרות בפרשת השבוע והדגיש שצה"ל פועל מכוחם של ערכים יהודיים וישראליים. אמירת התהילים ליד מיטתו של רן בעזה, שירת "אני מאמין", הבכי שיצא ממקום עמוק והשמחה הספונטנית של חיילינו בעזה – כל אלה היו גורמים עד לפני כמה שנים לשפשוף עיניים, שלא לדבר על מהומה תקשורתית. אבל עלינו קומה. זה העם שלנו עכשיו. לא מתבייש במי שהוא. המורשת היא לפיד ומצפן.

האמת היא שכל החיפוש אחרי רן, המבצע העצום הזה וגם המסוכן, מבטא גם הוא צבא יהודי ששואב את רוחו וערכיו מהיהדות. מאות חיילים מגויסים, ולא בפעם הראשונה, כדי למצוא חלל שלנו. טבעות של אבטחה, רופאי שיניים שפועלים במשימה כואבת יחד עם חיילי היס"ר, יהל"ם וחטיבת אלכסנדרוני שאת מסירותם קשה לתאר.

רשימת התודות למי שפעל במשך שנתיים ורבע בלי הפסקה למען החטופים שלנו, למען העם שלנו, נדמית כאינסופית. החל מאנשי השו"ן, דרך חוקרי שבויים, אנשי מודיעין ולוחמים שהרימו מבצעים שאנחנו לא מעלים בדעתנו, ועד חיילי סדיר ומילואים שהתייצבו שוב ושוב וסיכנו את עצמם כדי למצוא חטופים וכדי להילחם באויב ולהביא אותו למצב שבו הוא נאלץ להיכנס למשא ומתן. כל מי שלחם בחזיתות האחרות והביא להישגים גדולים ובעקיפין גם להחלשת חמאס. מי שנפצע ולא ישוב להיות מי שהיה, ומי שלא ישוב, ובני המשפחות של כל אלה.

שנתיים, ארבעה חודשים ועוד 19 ימים ארך פרק החטופים במלחמה הזאת עד שנסגר. לא דמיינתי שכולם יושבו אלינו. רבים לא דמיינו. אבל אנחנו חיים בתקופה שבה הדמיון חלש מדי מול מציאות שמנצחת אותו בכל מקצה. מי דמיין את מתקפת הפתע ומי דמיין כל־כך הרבה הרוגים ונרצחים וכל־כך הרבה חטופים. ומי דמיין שעשרות יירצחו בשבי. וכן, העזנו לדמיין את החמאסניקים מרימים ידיים ומשחררים את החטופים, כי מי חוטף אנשים ישישים וילדים, אבל זה לא התממש. חשבנו שטבעת ההרס והחנק של צה"ל לא תותיר להם ברירה ודמיַינו איך הם משחררים את כולם, אבל גם זה לא קרה.

מנגד, לא דמיַינו גם את מבצע הביפרים ואת מות נסראללה, ולא את המתקפה וההישגים מול איראן, ולא את ניסיון ההתנקשות הכושל אך החשוב בקטאר. לא דמיַינו שבאמת כל החטופים יוחזרו לאדמת הארץ. חששנו שחלקם ייעלמו בתוך ההריסות או יושארו שם שנים ארוכות. אבל כולם כאן. אנחנו חיים בתקופה שהיא מעבר לדמיון. שאפשר להתפלל ולהתאמץ בה גם על מה שנראה בלתי אפשרי, כי הנה, לפעמים הוא מתגשם. ישועת ה' היא לא תמיד כהרף עין, ולא בלי כאב ועמל ומסירות. אבל היא מגיעה.

על כף המאזניים

ביום שני הורדנו את המדבקה של רן גואילי מהכניסה לבית. המדבקה שלו החליפה את רשימת החטופים הארוכה שהייתה תלויה שם יותר משנתיים. רק הוא נשאר, אז ביקשנו לתת לו את מלוא תשומת הלב. הבת הקטנה גזרה את צמיד החטופים שכבר לחץ על היד שגדלה בשנתיים ורבע. צמיד שהיא לא הסירה ולו ליום, עד שרן יחזור. רבים גזרו השבוע צמידים, הסירו סיכות ותמונות ושרשראות, או דילגו בפעם הראשונה מתחילת המלחמה על תפילה לשובם של החטופים.

אנחנו עם של ערבות הדדית, רגישות ואכפתיות שאין לה אח ורע. אבל לפעמים הערכים האלה הופכים להיות עקב האכילס שלנו. כי ברגעי משבר אנחנו הולכים אחרי הלב, חושבים על הצלת האדם הפרטי ועל הכאב של משפחתו, אבל לא מטילים על הכף השנייה של המאזניים את הביטחון הלאומי, את ההרתעה ואת החטיפות הבאות שעלולות לקרות בעקבות עסקאות כאלה.

במלחמה הזאת, שלא כבעבר, נשמע קול של משפחות חטופים ובעקבותיהן של חלקים בעם שהציבו את הכלל לפני הפרט, את הביטחון הלאומי לפני שחרור החטופים. הקול של פורום תקווה, שמשפחת גואילי הייתה חלק ממנו, נתן רוח גבית למקבלי ההחלטות להמשיך להילחם וללחוץ על האויב. בעבר הקול הזה נאלם. גלעד שליט היה הילד של כולנו, ואבוי למי שהעז לשאול שאלות. אומנם מי שחתם על ההסכם השערורייתי ההוא היה ראש הממשלה נתניהו, אבל יש חשיבות גדולה גם לכיוון שאליו הולך הציבור ולקול שהוא משמיע למקבלי ההחלטות.

אחרי עסקת שליט הוקמה ועדת שמגר, שתפקידה היה לגבש עקרונות לשחרור שבויים. אחד העקרונות היה להרחיק בין מקבלי ההחלטות למשפחות החטופים. מפרוץ המלחמה, הכנסת התנהלה הכי רחוק מזה שאפשר. בכל ועדה בכנסת דיברו נציגי חטופים, בלי קשר לנושא הוועדה. מי יעז לא לאפשר להם לספר את כאבם, אפילו לצעוק אותו. מי שניסה לרסן אותם הוצג כחסר לב, אבל האמת היא שצריך מרחק רגשי כדי לנווט מדינה במלחמה.

מדינת ישראל עומדת היום בפני סכנה גדולה של חטיפות חיילים ואזרחים, כך טוען השב"כ ורואה כל אזרח בעיניו. המחיר של כל אחד מאיתנו כחטוף פוטנציאלי עלה, והשאלה היא אם מדינת ישראל מסוגלת לחוקק חוק ברוח ועדת שמגר, למשל, לשחרר כל חטוף "רק" תמורת מספר חד־ספרתי של מחבלים. כלומר, לחוקק היא אולי תצליח, אבל האם היא תדע לעמוד בו בעת הצורך חלילה, או שערכינו הטובים, החיוביים, פלוס קמפיינים רגשיים ממומנים, יאיימו להכריע אותנו שוב.

קל יותר לקיים דיונים כאלה בתיאוריה, אבל אנחנו לא חיים בעולם תיאורטי. לחטופים השבים יש קול וצחוק וחלומות, והם אנשים מרשימים ובעלי עוצמה שאפשר רק ללמוד ממנה. קשה לנהל דיון כזה, מורכב וכואב, אבל לפחות עכשיו הוא יהיה פחות טעון רגשית. אולי.

תודה משפחת גואילי, שגידלתם בן לוחם ומסור שכזה. תודה על הקול האחר, הלאומי, שהבאתם, תודה על האצילות לאורך כל הדרך. חיבוק ואיחולי נחמה.

Ofralax@gmail.com