לא עבר יום מ"הניצחון המוחלט" של צה"ל על הדרג המדיני בשערוריית תוספת המיליארדים הרבים בהגדלות הרמטכ"ל לפנסיות הנכבדות של פורשי הצבא – ניצחון קל, שכן הדרג המדיני נכנע מרצון לשחיתות הממסדית, מנתניהו, דרך בועז ביסמוט יו"ר ועדת חוץ וביטחון הנוכחי, ועד שלל ח"כים בימין – וכבר התבשרנו, בנוהל המקובל, על איום בביטול אימונים מרכזיים בשל חששות תקציביים בצבא, ולצידו דרישה לתקציב נוסף לטיפול במשבר הקבע החמור שפוקד את צה"ל.

סוגיית הקבע, כלומר השארת השדרה המקצועית של צה"ל בשירות, היא משבר אמיתי, חריף וחמור. אלא שכדרכה של הבירוקרטיה שצה"ל הפך להיות, בצבא מאמינים שהכול עניין חומרי; תנו לקצין הצעיר "מענק חתימה" גדול והגדלת משכורת – כמובן, באופן "תוספתי" לתקציב הקיים – והכול יבוא על מקומו בשלום.

ובכן, לא. זה לא יועיל. במקום להבין את שורש הבעיה, מנסים לפתות את הקצינים הצעירים בהטבות כספיות. ממילא בסוף יישארו מי שיישארו, והצבא יספר שהם הטובים ביותר וצבא הקבע הולך מחיל אל חיל. הרי אין בעיה ששקר קטן לא יפתור; אומרים ש"האמת היא הקורבן הראשון של המלחמה", בצה"ל היא אויב הייחוס העיקרי, וגייסות "מבצעי השפעה על כחול" מוכנים תמיד לפעולה נגדו.

כדי להבין את הבעיה נתחיל במה שיש: משאבים, והרבה. צה"ל טובע בתקציבים. הוא קיבל במלחמה הון עצום, שחלק גדול ממנו הושקע בעניינים לא מבצעיים, כמו היקפי בינוי עצומים. תקציב הביטחון עוד לפני המלחמה היה מנופח מאוד, אך נוהל בחוסר יעילות משווע, עם עדרים של פילים לבנים לצד הזנחה פושעת של צבא היבשה. היום המערכת זוכה לשפע שהיא לא העזה אפילו לחלום עליו, ו"התייעלות", שהיא במערכת הביטחון מילה מגונה, לא נראית באופק.

מכאן נפנה למה שיש ממנו פחות ופחות: קצינים לוחמים איכותיים, שעברו שנתיים של מלחמה בתפקידי פיקוד משמעותיים, צברו ניסיון קרבי שאין לאיש בצמרת צה"ל, נבחנו ונבנו תחת אש בתנאים הכי קשים – ושרוצים להישאר בצבא. הם שחוקים, הם נושאים איתם התנסויות קשות ואובדן, וגרוע מכול - המערכת שמולם חזרה לשגרה ורוצה להחזיר אותם למסלול שלפני 7 באוקטובר, עם תפקידים לא מעניינים ולא מספקים מבחינתם.

שוחחתי השבוע ארוכות עם קצינים לוחמים צעירים ועם אנשים שנמצאים איתם במגע ישיר במערכי ביטחון שונים. הבעיות העיקריות שהם מציפים לא קשורות לכסף ישיר. מדובר בכשלים ארגוניים מהותיים, שדורשים מצה"ל חשיבה מחדש על מסלול השירות בצבא היבשה. אבל הצבא תקוע עם אותה שיטת מיונים וקידומים תמוהה, אותם מבחנים פסיכולוגיים לא רלוונטיים, ואגף כוח אדם מיושן ולא מחובר, ששדרת הפיקוד העיקרית של צבא היבשה נשמטת תחת ידיו.

בצבא לא שואלים את הקצינים מה מטריד אותם ומה הם צריכים – אישית, מקצועית ופיקודית. ודאי שלא מודים בכשלים ולא מנסים לפתור בעיות באופן יצירתי ותשתיתי. במקום זאת עושים הפקות לרגע ונותנים מענקים, כשבינתיים רוב עצום של הקצינים המוכשרים, עם ניסיון יקר ורב יותר במלחמה ממה שהיה לצבא במשך שנים, מאבדים עניין במערכת השבלונית והמאובנת, ועוזבים.

כשהקצינים בני ה־50 היום היו מ"פים וסמג"דים, בקושי היו טלפונים עם מסך מגע. הם חיו בצבא הרבה יותר מבודד. לקצינים הצעירים והמוכשרים היום יש חלופות משמעותיות, מתגמלות ומספקות, בתנאים נוחים הרבה יותר. ולא רק שהחלופות הללו נגישות להם בלחיצת כפתור בטלפון - מאתרים ומחפשים אותם באופן יזום.

המשמעות היא שהצבא צריך לדעת הרבה יותר טוב מיהם הקצינים שהוא חייב להשאיר – שרבים מהם כבר פרשו או בדרכם החוצה – והוא נדרש לפתח מנגנונים יעילים להשארתם; למצוא מסילות לליבם, לבנות להם מסלולי קריירה ולפתור את הבעיות האקוטיות שהשירות מייצר, כמו הקמת משפחה בתנאי שירות קרבי – אתגר ששום "מענק חתימה" לא יעזור בו.

אבל צמרת צה"ל בשלה. מלחמות כבוד, אגו על חשבון שכל, פיזור אחריות, תרבות שקר, וכמובן: נהלים, נהלים, נהלים. צה"ל לא מצליח להתרומם מעל הבירוקרטיזציה ששקע בה, ולהבין שניהול כוח אדם הוא קודם כול עניין אישי, שדורש פתרונות ותחזוקה ייחודיים, ולא פסאודו פתרונות "מערכתיים" כמו מענקי חתימה.

צריך לומר ביושר שגם הצמרת המדינית בקלחת הזו. קחו למשל את משטר ההופעות של ראש הממשלה בקורסים וטקסי סיום צבאיים: קורס טיס - צ'ק; בה"ד 1 - צ'ק; המכללה לביטחון לאומי (לא באמת תוכנית צבאית, אבל במכללות הצבאיות) - צ'ק; קורס תא"לים - צ'ק. אבל המ"פים במכללה לפיקוד טקטי? והמג"דים במכללה לפיקוד ומטה (פו"ם)? לא ברדאר. זהו בדיוק הדרג המוזנח, שעוזב.

סיפור אישי. במהלך המלחמה ניסיתי לברר אם ראש הממשלה יוכל להגיע לטקס סיום במכללה לפיקוד טקטי (מלט"ק). זו התוכנית האיכותית ביותר בצבא היבשה, ובוגרי מלט"ק רבים שילמו מחירים כבדים כמפקדים בחזית המלחמה. חשבתי שיהיה טוב להפגין תודה והערכה למ"פים המסיימים, ובדרך לשדר לצבא שהצמרת המדינית רואה את מפקדי צבא היבשה, וכדאי שגם בצבא יתחילו לראות אותם.

המקלחת הצוננת שקיבלתי בלשכה (שבה, כידוע, עבדתי בעבר) הייתה מבחינתי בין מביכה למבישה. אותם אנשים – ואוותר על השמות המוכרים – שהשקיעו אינספור שעות בהכשרת הגדלות הרמטכ"ל לפנסיה, התעלמו, או אמרו בלקוניות: "לא יקרה". חוויתי את אותה כתף קרה שמרגישים הקצינים הצעירים מהמערכת.

במקום לראות את הקצינים הללו ולהתחשב בנסיבותיהם הייחודיות, המערכת תקועה עם דרישותיה הפורמליות, שמתעלמות מהניסיון המלחמתי הגדול שצברו – שבכל זמן ומקום אחר היה מקצר להם פז"ם באופן דרמטי – ומההכשרה המקצועית שקיבלו. בצבא מתעקשים להחזיר אותם לשגרת צבא הבט"ש, עם תפקידים שהם לא רוצים.

זה לא יעבוד. הטובים לא יישארו. וזה חבל כל כך, כי הבעיה פתירה בחלקה הגדול. בוודאי אם בכירי הצבא והפוליטיקה יתייחסו ברצינות למשבר כוח האדם שהתחיל עוד לפני המלחמה ומועצם כעת, לא דרך המשקפת המוגבלת של משכורת ומענק חתימה, אלא דרך ראשית הצירים של הבעיה: צבא יבשה מאובן, מנוון, מוגבל סמכויות, שכולל רמת ניהול נמוכה של כוח אדם, שלא מתאים לצרכים ולמציאות. כשתשתנה מהיסוד הגישה לחיילים ולמפקדים הלוחמים, יימצאו פתרונות. עד אז, המשבר ימשיך להחריף.