קשה לדמיין את עיתון "הארץ" יוצא עם כתבה כזאת בימינו. העיתון, המזוהה היום עם עמדות שמאל מובהקות, פרסם בשנת 1919 את דבריו הבאים של המנהיג הציוני נחום סוקולוב. הדברים חדים, ברורים ונטולי התנצלויות:
"אין אנו תובעים את ארץ-ישראל הגדולה, כמו שהייתה במלכות שלמה, אלא את חלקת-הארץ, הנמשכת מדן ועד באר-שבע. היינו: מנהר ליטאני עד על-אריש (כך במקור), מערבה עד הים ומזרחה עד הירדן על גבול המדינה הערבית החדשה. גם אדמת חורן והחבל הצפוני-המערבי של מפרץ עקבה צריכים להיות בתוך גבולי ארצנו".
סוקולוב לא המציא את הגלגל. הוא ביטא אמת היסטורית ששורשיה נטועים עמוק באדמת הגליל העליון ודרום מדינת לבנון של ימינו. מחקרים ארכיאולוגיים והלכתיים מוכיחים כי מה שאנו מכנים היום "דרום לבנון" היה בעבר חלק מארץ ישראל.
הכי מעניין
העדויות מהמקורות ומהשטח: גבולות ההתנחלות וימי הממלכה
במקרא מתוארים מספר פעמים גבולות הארץ המובטחת - היא "ארץ ישראל השלמה". בעוד יש מחלוקת לגבי זיהוי הגבול הצפוני ויש כמה שיטות עיקריות בנושא, אין עוררין על כך ש"גבולות ההבטחה" משתרעים צפונה הרבה מעבר לגבול הנוכחי ושבשום שלב בהיסטוריה תחום השליטה יהודית אף לא התקרב לגבול הארץ המובטחת.
עוד כתבות בנושא
התנ"ך מתאר את השטח שנכבש במלחמת מלכי הצפון (יהושע י"א י"ז): "מִן־הָהָר הֶחָלָק הָעוֹלֶה שֵׂעִיר וְעַד־בַּעַל גָּד בְּבִקְעַת הַלְּבָנוֹן תַּחַת הַר־חֶרְמוֹן" - כלומר עד קו צידון-בעל בק של היום. בפועל, כאשר מתוארת חלוקת הנחלות בגורל לא מחולק האיזור הצפון-מזרחי של שטח זה והגבול הצפוני של נחלת שבט נפתלי מזוהה בנהר הליטאני. בנחלת נפתלי נמצאת העיר בית ענת, המזוהה עם עינתא, ממזרח לבינת ג'ביל. יש הסבורים כי השם ענת הוא שם מקומו ולא שם אביו של שמגר, השופט השלישי, ומסורת עממית מזהה את קברו בעיירה תבנין. גבול נחלת שבט אשר מתואר בפירוט רב יותר (יהושע י"ט כ"ז-ל): "צָפוֹנָה... עֶבְרֹן וּרְחֹב וְחַמּוֹן וְקָנָה עַד צִידוֹן רַבָּה. וְשָׁב הַגְּבוּל הָרָמָה וְעַד־עִיר מִבְצַר־צֹר וְשָׁב הַגְּבוּל חֹסָה וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה מֵחֶבֶל אַכְזִיבָה". "קנה" המוזכרת היא הכפר קאנא המוכר מתקריות במבצע "ענבי זעם" (1996) ובמלחמת לבנון השניה (2006) בהן טען חיזבאללה לפגיעה של צה"ל באוכלוסיה אזרחית. "חסה" מזוהה באזור תל רשידיה - אף היא צפונית לגבול הנוכחי.
בספר שופטים מופיעה רשימת ערים במישור החוף שלא נכבשו ע"י בני שבט אשר וכתוב כי הם חיו "בקרב הכנעני יושב הארץ" - כלומר במישור החוף בין הערים שלא נכבשו ובעיקר בחלק המזרחי יותר של הנחלה - בהרי הגליל צפונה עד הליטאני.
עם גלות עשרת השבטים פסקה ההתיישבות היהודית בשטח, אך עם החזרה ממנה היא התחדשה ביתר שאת ובימי בית שני הגליל היה מיושב באוכלוסיה יהודית צפופה. בכפר חצאביא, במורדות הצפון-מערביים של החרמון, התקיימה קהילה יהודית רציפה מימי בית שני, וקהילה זו נחשבה כחלק מיהודי ארץ ישראל. במקורות יש עדות כי יהודי חצאביא שמרו שמיטה. הקהילה היהודית שרדה עד המחצית השניה של המאה ה-19, אז הישוב ננטש עקב עלילות דם כנגד יהודי סוריה ולבנון. חלק מבני הקהילה עברו למושבה ראש פינה.
עד היכן השתרעה אחיזתם של היהודים בשטח בתקופה זו?
התעודה הגיאוגרפית המפורטת והמדויקת ביותר במקורות חז"ל היא ה"ברייתא דתחומין", המופיעה במספר גרסאות ומגדירה את "כל שהחזיקו עולי בבל" (תוספתא, תלמוד ירושלמי, מדרש דברים). באופן מפתיע, הברייתא מפרטת את שמות הישובים היהודים בגבול הצפון יותר מאשר בגבולות אחרים.
עוד כתבות בנושא
מסמך עתיק זה קיבל משנה תוקף עם חשיפת הכתובת ההלכתית ברצפת הפסיפס של בית הכנסת העתיק ברחוב. הכתובת אינה עוסקת בגבולות תיאורטיים, אלא בחיים עצמם, ומונה גם היא רשימה של יישובים המגדירים את גבולות הארץ לעניין החיוב במצוות התלויות בארץ כגון שמיטה ומעשרות. בפסיפס מוזכרים לפחות תשעה יישובים יהודיים מימי בית שני, הנמצאים בשטח המכונה היום "דרום לבנון". המחקר ההיסטורי והגיאוגרפי מזהה את המקומות הללו בבירור, וחושף מציאות כואבת: המקומות שמוכרים לנו כיום כמעוזי טרור של ארגון המרצחים חיזבאללה - היו בעבר יישובים יהודיים פורחים.
איפה היינו אז ואיפה אנחנו היום?
כשאנו מביטים במפה הנוכחית מול המפה ההיסטורית שמציג הפסיפס, התמונה מתבהרת. מחקר של הפרופסורים רפאל פרנקל וישראל פינקלשטיין מזהה בשטח את האתרים הנזכרים בכתובת, ומשרטט קו גבול העובר עמוק בתוך שטח לבנון של היום:
עיתה א-שעב: הכפר השיעי העוין, שממנו יוצאות התקפות רבות, מזוהה עם היישוב היהודי "קובעייה דאייתה".
יעטר: מזוהה עם היישוב "יתיר" (או "סחרתה דיתיר").
חולה: הכפר הלבנוני שממערב למושב מרגליות מזוהה עם "אולי רבתה".
ברעשית: הכפר הלבנוני מזוהה עם היישוב העתיק "ברשתה".
עיתה א-זט: הכפר מדרום לתבנין מזוהה עם הישוב היהודי בית עיט.
חיילי צה"ל בנהר הליטני במבצע "חיצי הצפון" | צילום: דובר צה"ל
הגבול ההלכתי וההיסטורי של ארץ ישראל לא נעצר על הגדר המלאכותית הקיימת היום. הוא ממשיך צפונה, חוצה את רכסי ההרים ומגיע עד "ניקבתה דעיון" (באזור מרג' עיון). כאשר מחברים את הקווים בין נקודות ההתיישבות המפורטות בברייתא ובפסיפס רחוב מגלים כי האזור ההררי של ג'בל עמל היה חלק בלתי נפרד מתחום היישוב היהודי בימי המשנה והתלמוד.
שורשים היסטוריים וביטחוניים
גבול הצפון של היישוב היהודי בתקופת בית שני התרחב ונדחק לסירוגין, כתלות בעוצמה היחסית של השלטון באותו זמן. זהו כנראה ההסבר לפירוט המיוחד של גבול זה ב"ברייתא דתחומין" - מדובר באיזור עם אוכלוסיה יהודית צפופה יחסית, אך היעדר גבול ברור בשטח ומיקום שונה שלו לאורך השנים דרשו תיאור מפורט של מיקום הגבול ההלכתי. הברייתא משקפת את "שיא התפשטותו של היישוב היהודי בגליל", ככל הנראה בתקופת החשמונאים או בית הורדוס. זו הייתה תקופה של שלטון יהודי חזק ויציב שלאחריה הגיעה נסיגה - נסיגה שלא היתה ויתור מרצון, אלא תוצאה של תמורות פוליטיות ולחץ זר.
אז, כמו היום, גבולות מדיניים וביטחוניים הכתיבו את המציאות היישובית. אולם, ההיסטוריה מלמדת אותנו שכאשר ישנה ריבונות יהודית חזקה, האזורים השולטים הללו, ההרים והגבעות שמצפון לגליל המערבי, הופכים לחלק טבעי מהמרחב שלנו.
שוב נשוב לכל יישוב!
מהאמור לעיל ניתן לראות כי "דרום לבנון" הוא למעשה חלק בלתי נפרד מארץ ישראל. אין מדובר באמירה כללית על סמך גבולות ההבטחה המורחבים מאוד אלא מדובר בחבל ארץ שנכבש ע"י יהושע וחולק בנחלה לשבטים, ואף לאחר הגלות הראשונה כאשר התחדשה ההתיישבות היהודית באזור ע"י עולי בבל היה ברור כי מדובר בחלק של ארץ ישראל ונהגו בו המצוות התלויות בארץ.
אם כן, הנתונים ההיסטוריים והארכיאולוגיים מצטרפים לחזונו של סוקולוב מ-1919 ויוצרים תמונה ברורה: ניתוק הגליל העליון מהמשכו הטבעי בדרום לבנון הוא עיוות מוסרי, היסטורי וביטחוני.
מבחינה מוסרית, זוהי ארץ אבותינו, שבה קיימו יהודים את מצוות הארץ. מבחינה היסטורית, היישוב היהודי שגשג שם כחלק בלתי נפרד מארץ ישראל, ונסוג רק בעקבות לחצים פוליטיים במאות מאוחרות יותר. מבחינה ביטחונית, כפי שהבינו החשמונאים וכפי שהבין סוקולוב - השליטה במרחב זה, "מנהר ליטאני... ועד הירדן", היא היא המפתח להגנה על תושבי הצפון.
אנו, חברי תנועת "עורי צפון", אומרים בקול ברור: הביטחון וההיסטוריה צועדים יד ביד. מה שהיה נכון לימי בית שני ונכון לראשית הציונות, נכון שבעתיים היום. דרום הלבנון שלנו הוא. עלינו לחזור ולהקים התיישבות יהודית בדרום הלבנון, ויפה שעה אחת קודם.