אנחנו נמצאים במלחמה על קיומנו. במלחמה הזו, הנשק הקריטי ביותר איננו המטוס החמקן או הטיל המדויק, אלא רוח הלוחמים. הבהירות בצדקת הדרך. הידיעה העמוקה והשורשית שאנחנו הטובים והם הרעים, ושחובה מוסרית וא־לוהית עלינו להשמיד את הרשע. לכן קראתי בכאב את דבריו של יהודה יפרח נגד הרב אביעד גדות וארגון תורת לחימה. המאמר, שמבקש לצייר את הפעילות החשובה הזו כאיום על צה״ל, לוקה לא רק בטעות עובדתית, אלא בראש ובראשונה בכשל תפיסתי עמוק, שמפריד בין החרב לרוח, בין הטנק לנשמה שמפעילה אותו.
עוד כתבות בנושא
מי שחושב שאפשר לנתק את צה״ל משורשיו היהודיים ועדיין לקבל צבא מנצח משלה את עצמו. צבא ללא זהות הוא צבא ללא תכלית, וצבא ללא תכלית ברורה מגמגם מול האויב. הרב אביעד גדות וארגון תורת לחימה אינם עוסקים בהדתה או בלובי מגזרי. הם עוסקים בחימוש הרוחני של צה״ל. הם שומרים על הגחלת כדי שהאש תבער בקנה.
בני, סרן אורי מרדכי שני הי״ד, לוחם אגוז ומפקד מחלקה בגולני, היה גיבור גוף וגיבור רוח. בבוקר שמחת תורה הוא פיקד על קרב בלימה הירואי שנלמד כיום בצה״ל. אורי וחוליה קטנה של לוחמים ניהלו קרב נסיגה טקטי ומורכב, מהגדר עד למוצב כיסופים. מעטים מול המונים. תוך כדי תנועה, בקור רוח מקפיא ובדיוק מבצעי, הם חיסלו עשרות מחבלים והצילו חיים רבים.
הכי מעניין
לוחמי גבעתי ברגע של תפילה לפני כניסה ללחימה בעזה | צילום: אורן כהן
אורי ידע להילחם כך כי הרוח שלו הייתה יציבה. הרוח הזו לא נולדה בתוך ריק. היא נבנתה מתוך זהות, אמונה ומשמעת פנימית עמוקה. אלא שדווקא בתוך המערכת, אורי נאלץ לא פעם להיאבק על עצם זכותו להיות חייל מקצועי בלי לוותר על אורח חייו הדתי. לא מתוך פריבילגיה, אלא מתוך נאמנות.
במהלך שירותו, אורי חווה שוב ושוב את המתח בין דרישות השירות לשמירת מצוות בסיסית: שבת, צניעות, גבולות הלכתיים. לא פעם המסר מבכירי הצבא היה שאלה בעיות פרטיות, שיש לפתור אותן לבד, בשקט, בלי להפריע למערכת. בקורס קצינים נדרש לא אחת ללוליינות ערכית כדי להישאר נאמן לעולמו, כאילו המחויבות ההלכתית היא סטייה שצריך להצניע, לא מקור עוצמה שיש לכבד.
המאבקים הללו לא חיזקו את אורי – הם ניסו להתיש אותו. הם שידרו לו, גם אם לא במילים, שבכירי הצבא רואים בזהותו היהודית נטל שיש לנהל, ולא מקור עומק שמזין את מנהיגותו ואת יכולת הלחימה שלו. וכאן בדיוק נכנס ארגון תורת לחימה. כשאנשי הארגון נאבקים למען חיילים כמו אורי, הם אינם דורשים הקלות. הם דורשים שבכירי הצבא יאפשרו ללוחם להיות מחובר למעיין שהוא שואב ממנו את הכוח להסתער, לפקד, ולשאת באחריות כבדה מנשוא.
אורי מרדכי שני ז"ל | צילום: יוסי זליגר
יש טעות אופטית מסוכנת שרואה בקדושת המחנה עניין הלכתי פרטי של הדתיים. לא ולא. התורה מלמדת אותנו: "כִּי ה' אֱ־לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ".
הקדושה היא תנאי לניצחון ולסייעתא דשמיא. כאשר מדירים את היהדות, והופכים את שמירת המצוות לחריגה שיש להכיל, אנחנו במו ידינו מכבים את הרוח ומחלישים את הצבא.
יתרה מכך, אנו מדברים גבוהה־גבוהה על גיוס חרדים. איך נוכל להביט בעיניהם ולדרוש מהם להצטרף ל"צבא העם", כאשר המסר הסמוי הוא ששירות משמעותי מחייב שחיקה של עולם הערכים? מי שרוצה באמת בשילוב חרדים חייב לחבק את פעילות תורת לחימה, שמוכיחה שאפשר להיות לוחם חוד בלי לוותר על קוצו של יו"ד.
המאבק של הרב אביעד גדות הוא המאבק של כולנו. כשאנחנו מפנים לו עורף, אנחנו מעניקים רוח גבית לגורמים המבקשים להנדס את תודעת צה״ל ולנתקו מייעודו כצבא יהודי מנצח. הרב גדות מלווה אותנו, המשפחות השכולות, במסירות אין קץ, הרחק מאור הזרקורים. לא כעסקן, אלא כאח וכשותף לגורל. הזלזול בו הוא פגיעה במי שרואים בו משענת בשעתם הקשה ביותר.
אנחנו צריכים צבא חזק. צבא חזק הוא צבא מאמין. צבא מאמין הוא צבא שמנצח. מי שפועל כדי לחבר באמת את החרב לספר הוא לא הבעיה, הוא הפתרון. הוא זה שמבטיח שרוח הגבורה תמשיך לפעום עד לניצחון המוחלט.
יהושע שני הוא יו"ר פורום הגבורה