תוכנית החומש הממשלתית "תקאדום", לפיתוח החברה הערבית, אושרה בשנת 2021, בכהונתה של ממשלת בנט. זוהי תוכנית בהיקף אדיר, שכולל 30 מיליארד שקל לחמש שנים, עד שנת 2026. עשרות סעיפי התוכנית נוגעים כמעט בכל היבט בחיי המגזר הערבי. תנועת "ארצנו", לקידום חזון ההתיישבות היהודי בלב העשייה הישראלית, ניתחה את הסעיפים המכריעים בתוכנית, העוסקים בהקצאת קרקעות, פיתוח ותשתיות, ואלה מציגים תמונה עגומה ובעייתית.

ליבת הסיפור מסתתרת בסעיף 13 להחלטה, תחת הכותרת "הדיור והשיכון". במרכז הסעיף עומדים שני תקציבים: האחד, בהיקף של כ־600 מיליון שקל, מיועד לתכנון בלבד. התקציב מאפשר העסקת מאות בעלי מקצוע - אדריכלים, יועצים, מתכננים ומהנדסים - לטובת הכנת תוכניות בניין עיר, שינויי ייעוד והסדרת קרקעות בקנה מידה עצום. חשוב להבין שתהליכי התכנון במדינת ישראל יקרים מאוד, עמוסים בבירוקרטיה, ודורשים שילוב מומחים בתחומים מגוונים. התקציב הזה הוא תמריץ תכנוני עוצמתי שאינו קיים כמעט ברשויות היהודיות, אשר נדרשות לגייס תקציבי תכנון ממקורות עצמאיים.

התקציב השני, בהיקף של כ־2.75 מיליארד שקל, נועד לפיתוח תשתיות בלבד, ומסבסד בפועל עד 90 אחוז מעלויות הפיתוח. המשמעות: המדינה מממנת כמעט את מלוא הדרך מהתוכנית ועד לבנייה בפועל, תוך סבסוד ניכר ללקוח הסופי. שני התקציבים יחד יוצרים מנוע אדיר שמניע את כל מערך הבנייה - ורק ברשויות הערביות.

הטענה הרווחת על צורך בצמצום פערים אינה עומדת במבחן המציאות. בניגוד לנרטיב הרווח, הרשויות הערביות זוכות בעשור האחרון לעדיפות תקציבית, בעוד שההתיישבות היהודית בגליל, בעיקר ההתיישבות הכפרית, סובלת מאפליה שיטתית: חסמים בתכנון, הקשחת רגולציה, היעדר תמריצים ואי שוויון מהותי בגישה לקרקעות.

היקף התכנון שמקדמת המדינה בסעיף 13 חורג באופן קיצוני מהגידול הטבעי של האוכלוסייה. מדובר בבנייה שמובילה ליכולת אכלוס של מאות אלפי תושבים נוספים, רובם במרכז הגליל – אזור שכבר היום האוכלוסייה הערבית בו היא יותר מ־80 אחוזים מהתושבים.

ההשלכות חמורות: הגליל, לב ההתיישבות הציונית, עלול להפוך תוך עשור בלבד למרחב שהאוכלוסייה הערבית תשלוט בו באופן מוחלט, והיהודים יהיו מיעוט מובהק. זה לא ייעשה מתוך בחירה, אלא כתוצאה ממדיניות תכנונית שיצאה לדרך בלי שהציבור ידע על כך.

המהלך עטוף היטב במונחים של שוויון וצדק חברתי, אבל הוא ייצור פצצה דמוגרפית מתקתקת. לנוכח היקף התוכנית והקצאת עשרות אלפי יחידות דיור חדשות לציבור הערבי בגליל, במקום לקרוא לה "תקאדום" - שמשמעותה בערבית "התקדמות" - ראוי יותר לקרוא לה בשמה האמיתי: תוכנית ההשתלטות או תוכנית הכיבוש.

סעיף 13 אינו רק עניין טכני של תקצוב תכנון ופיתוח. זהו מנגנון להכשרת קרקע לבנייה רחבת היקף, על קרקע מדינה וקרקע פרטית, בלב אזורי הגליל. לא מדובר בפתרון ל"בעיות דיור", אלא בשינוי אסטרטגי בלתי הפיך בקנה מידה לאומי.

הציבור בישראל לא מודע למתרחש. הכנסת כמעט לא דנה בסוגיה, וגם בתקשורת כמעט אין לה התייחסות. כך יוצא שהמערכת מקדמת תוכנית אסטרטגית רבת השלכות, בלי שתתקיים עליה בקרה דמוקרטית, ציבורית או לאומית.

כיום התוכנית מתוקצבת ומיושמת בהיקפים חסרי תקדים. הניסיון לעצור את המשך הזרמת הכספים נתקל בקשיים משפטיים. המדינה מתקדמת עם תשתית לבניית מאות אלפי יחידות דיור שרובן לא ישרתו את הציבור היהודי בצפון.

אין כאן צדק או אפליה מתקנת. יש כאן מדיניות מפלה אך הפוכה: יישובים ערביים נהנים מתמריצים ומהקלות, והיישובים היהודיים נאנקים תחת חסמים תקציביים ותכנוניים. מדיניות תכנון שמובילה לשינוי דמוגרפי מואץ, ללא בקרה וללא שקיפות, היא סכנה אסטרטגית.

הגיע הזמן לחשוף את המהלכים הללו, ולהציב מולם חזון אמיתי להתיישבות יהודית בגליל.

יונתן אחיה הוא מנכ"ל תנועת "ארצנו"