בחודשים האחרונים, שמתי לב שהטעויות שאני עושה כאבא, הולכות וגדלות. אני גם עושה יותר טעויות. וגם הטעויות עצמן - הן טעויות גדולות כאלה, מז'וריות, הרות גורל ויסודיות. חיה ונח כבר לא ילדים קטנים. חיה בכיתה ג', נח בכיתה א', הם מבינים הכול, הם רגישים בטירוף, הם רואים אותי, ומרגישים אותי, ומכירים אותי, הם יודעים מתי אני לחוץ, הם יודעים מתי אני חסר סבלנות, אני שקוף להם, והם לא פראיירים. הם יודעים לעקוץ ולעצבן ולהציק. הם הולכים מכות כל היום. הם נכנסים לפינות. וגם אני בטיפשותי נכנס לפינות משלי. וכל פינה שאני נכנס אליה היא טעות. והרבה מהטעויות האלה מתגלגלות לריבים מיותרים, ולרגעים משפחתיים קשים כאלה. אני לא חושב שזה משהו חריג. בכל המשפחות, המאושרות והאומללות, בכולן יש ריבים ואתגרים. כל משפחה והסיפור שלה. אני אבא מלא אהבה. אני אבא משתדל. ובכל זאת אני טועה. והטעויות שלי הולכות וגדלות. לפני כמה ימים, חיה כל כך עצבנה אותי, שהחרמתי לה משחק שהיא אוהבת. איזה מין דבר זה, להחרים משחקים לילדים. איזה מין דבר זה, בכלל, להעניש. אני שונא עונשים. זה תמיד מרגיש לי קיצור דרך. זה תמיד אלים. אני שונא את זה, אבל הנה, עובדה שהענשתי. ואחרי שהענשתי, התביישתי, ואחרי שהתביישתי, המשכתי להתעקש על העונש שלי, שאני בעצמי לא מאמין בו! ואז עוד יותר התביישתי בעצמי. והרגשתי שאני בן אדם גרוע, ואבא גרוע, והכול בגלל עונש אחד מיותר שנתתי, טעות אחת, קטנה, אומללה, מתוך אינספור טעויות שאני עושה, יום יום. ההורות היא רצף אינסופי של החלטות ובחירות והתמודדויות. וככל שהילדים גדלים, ככל שהנפש שלהם מתרחבת, ככל שהתודעה שלהם גדלה – כך הטעויות שלנו, ההורים ההלומים, המשתדלים, המבולבלים – הולכות וגדלות. הולכות ומסתבכות. וכל טעות כזאת יכולה להיצרב לילדים שלנו בלב לנצח. החלטה אחת לא טובה, משפט אחד לא טוב, שיוצא מפה של אימא מותשת או אבא חסר סבלנות – יכול להיחקק לילדים שלנו בעומק הנפש. לדורי דורות. לחיים שלמים.

לפני כמה חודשים הוזמנתי להתארח בפודקאסט של שיר ראובן – "איך לעשות דברים". בכל פרק, שיר מראיינת אורח, שמגיע אליה ו"מלמד" אותה – איך לעשות דברים. אני הייתי אמור ללמד אותה איך לחזור בשאלה! למרות שבכלל לא חזרתי בשאלה חחחח, ובכל זאת הייתה לנו שיחה מאוד מרגשת ומשמעותית. שמחתי לפגוש את שיר. היא בנאדם מיוחד עם תפיסת עולם חכמה כזאת, חדה וצלולה. ויש לה שאלות פשוטות, שכיף להשיב להן. ומאז אותו היום, אני מקשיב לפודקאסט שלה.

השבוע, ראיתי ששיר העלתה לאינסטגרם שלה לינק לפרק החדש שיצא – "איך לסלוח – עם אירית ראובן". ומתחת ללינק שיר כתבה – "הזמנתי את אימא שלי לפודקאסט, האזנה נעימה".

וואי תקשיבו. אני ממש ממליץ לכם להאזין לפרק הזה. כשהקשבתי לו, בפעם הראשונה, הייתי בנסיעה, בדרך לצפון, ומרוב התרגשות, מרוב שהוצפתי, נכנסתי לתחנת דלק, באם הדרך, ליד כפר ויתקין, למרות שבכלל לא הייתי צריך לתדלק! פשוט רציתי לעצור רגע. לנשום רגע. להתאושש רגע מהשיחה המטורפת, העצובה, הבלתי נתפסת, של שיר עם אימא שלה, אירית. בבית של שיר הייתה המון אהבה. אבל הייתה שם גם אלימות. ההורים של שיר הכו אותה. כילדה, וגם כנערה צעירה. ובשיחה, שיר ואימא שלה מדברות על המסע שהן עברו. המסע אל הסליחה.

אני רק כותב את המילים האלה ועולות לי דמעות. אימא של שיר מתארת באומץ את הפעם הראשונה שבה היא השתמשה באלימות כלפי שיר הפעוטה. ושיר מתארת בכאב, איך לאט לאט, בתקופת התיכון, נפלה עליה ההבנה, שיש הורים שלא מרביצים. ושתיהן דיברו בצורה חשופה, על כל מיני משברים משפחתיים שהן עברו. על הרגע שבו שיר עזבה את קבוצת הווטסאפ המשפחתית. על הטיפול הפסיכולוגי, ששינה את חייה של אירית. על היכולת שלה להכיר בכאב של שיר. ולקחת אחריות על הטעויות שהיא עשתה לאורך שנים רבות. ועל היכולת של שיר לסלוח, לסלוח באמת, בלב שלם. לסלוח ושוב לאהוב.

ובסוף הפודקאסט, ממש בשניות האחרונות, אימא של שיר מסכמת את המסע שהיא עברה. ואז יש שנייה של שקט. ושיר אומרת לה – "משוגעת עליך". ואירית אומרת לה – "אני אוהבת אותך", ושיר אומרת לה – "אני גם אוהבת אותך", ואימא של שיר אומרת – "את החיים שלי, נִשמתי!", ושיר עונה – "את החיים שלי חצופה!", ואימא של שיר אומרת – "נִשמתי!", ואז יש שנייה של שקט, ושיר אומרת – "טוב אימא שלי, תודה רבה!" ומיד היא מוסיפה – "את רוצה שאני אגיד אירית ראובן תודה רבה, או אימא", ואימא של שיר אומרת – "לא! אני רוצה אימא!" – וככה הפרק נגמר.

וכששמעתי את האהבה הזאת - את האהבה הצוחקת הזאת, הפשוטה הזאת, החשופה הזאת – של אימא ובת, שעברו מסע שלם של חיים - פשוט התחלתי לבכות. כי השיחה הקצרצרה הזאת - "משוגעת עלייך"! "את החיים שלי!" – היא ההוכחה שיש תקווה בחיים האלה. יש תקווה בחיים! אפשר לסלוח על טעויות. אפשר למחול על הכול. אפילו על אלימות. כי על כל פשעים תכסה אהבה. איזה חיים.