ביום הפורענות יצא שהיינו ברצף שמחות. שמחות של חיים חדשים, של טובה ושל ברכה. באותו יום של בשורות מזעזעות, כשעוד נבדק החשש שחומרים מסוכנים הביאו לפגיעה בתינוקות הקטנטנים בפעוטון הירושלמי, הגיע גם מבשר טוב עם ידיים מלאות וברכה גדולה. ככה יצא. בראש חודש שבט שהתפללנו וקיווינו שיבוא עלינו לטובה, ביום קר ומר ונמהר, התערבבו לנו אלה ואלה – הברכה והקללה, החיים והמוות. ההודיה והתמיהה. מאת השם הייתה זאת וגם זאת, וכל אחת מהן בדרכה נפלאת בעינינו.

כי באותו היום אחיינית שלי ילדה בת, ובאותם צהריים אחיין שלו הכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו. ממש באותן שעות פורענות. ככה יצא. ובזמן השמחה הפרטית מרחיבת הלב והמשפחה, פעוטות עוד היו בעיצומו של פינוי, בעיצומה של החייאה; מנסים להיוולד מחדש, לחזור לחיים, ללא הצלחה. אנחנו, קילומטרים משם, עמדנו צוהלים ונרגשים עם הסבא והסבתא הטריים, מלווים בעיניים נוצצות את האחיין ורעייתו, אבא ואמא צעירים ומתוקים, נרגשים וחרדים לבנם הנימול לשמונה. לכמה רגעים אפשר היה להתרכז בחיים החדשים, בשמחת הילודה. כאילו עולם כמנהגו נוהג ויולד, ומקיים הברית. כשכיפה לבנה מבריקה על ראשו הגלוי בדרך כלל של אבי הבן; בלי להכיר את המנגינות והמילים, אבל עם חיבור מסורתי עמוק ואוהב ומכבד. לרגע אפשר היה להתמסר להתמסרות הטוטאלית של הטקס, לעולם שיש בו רק תום וטוהר שמרוכזים בשלושה קילוגרמים של מתיקות שלווה. ואפשר היה לשכוח שיכול להיות אחרת, עד שהמוהל קרא בחגיגיות אופטימית "קיים את הילד הזה לאביו ולאמו", ובבת אחת איזה מחנק השתלט על הגרון ועל התודעה. מחנק של חומרים רעילים שעולים ממבזקי החדשות ומצייצנים אוטומטיים יודעי כול, ומביקורת מכאן ומשם. תרעלת רשת שקופצת על המסך באמצע צילום הזוג הצעיר והתינוק, באמצע הנצחת רגעי השיא של בשורה טובה. והתרעלה הזאת רודפת אותך לתוך אולם שמחות ולמחלקת יולדות, ולשעת השתוללות עם הנכדים הצוהלים בקצב שירי אליהו הנביא, כי בא לשכונה בחור חדש שבעוד חודשים אחדים יצטרף לצהלות השובבות ולשמחה הרב־משפחתית.

בעולם המקביל לזה שלנו, הרחק משמחת הברית, פסקו חיים שרק לפני חודשים אחדים הגיעו לעולם. חיים של ילדים שלא מזמן הוריהם עמדו נרגשים במעמד דומה, צעקו באמונה שלמה "בדמייך חיי, בדמייך חיי", אך לא זכו לקיים הילד ולא את הילדה. עשרות הורים אחרים עמדו לצד תינוקותיהם באותו הלילה בבתי החולים, בתפילות של כוונה יתרה, שלא תצטרף מכה על מכה, שייפסקו הפורענות וכאב הלב הבלתי נתפס. ובאותה שעה ממש, הרשת מעל ראשם הלכה והסתעפה, וכמו חבל טבור התעקשה לכרוך את שעת הדין סביבם ולהפריע ללידת ילדיהם מחדש, להפריע לאנרגיית התפילה. בשעת התחנונים ההיא, אינספור אצבעות מאשימות הופנו אל ההורים ואל התרבות המגזרית, ומהם בחזרה. אלה זועקים על רשלנות של מנטליות חברתית – כאילו מאות אלפי חרדים הם מקשה אחת של מנטליות, כאילו מי מההורים העלה בדעתו אפשרות של נזילות חיים אכזרית כל כך. ואלה קובלים על אחריות המדינה – כאילו חוק המעונות הקים את הפעוטון שפועל כבר שלושים שנה. כאילו היועצת המשפטית לממשלה הייתה אחראית על טמפרטורת חדר התינוקות או על סדרי השינה.

עוד לפני שנקברו ילדי התום והטוהר, התנהלו ויכוחים מעל ראשם הרך שטרם הספיק להתייצב לאחיזת צוואר איתנה. ועפו ביקורות שיש לבקר והאשמות שאסור להאשים, כי להמוני הרשת היה קשה מדי פשוט לכאוב את כאב ההורים, את הטרגדיה הנוראה. ואסור היה לומר שהרשלנות הפושעת לא הייתה התעללות מכוונת - לא נעילת ילדים ומכות, לא השפלות שמצינו במעונות אחרים של מטפלות אכזריות, עד שההורים נאלצו להציב מצלמות מעקב. הרשלנות הפעם הייתה טיפשות קיצונית שיש לשלם עליה, אבל מטרתה הייתה לחמם תינוקות קטנים ביום קר ומר ונמהר. ובתוך הכאב הזה אסור ללמד סנגוריה על טיפשות ורשלנות שהצטברה במראות הקשים מהפעוטון ההוא, אבל אולי להורים תימצא בכך איזו נחמה.

במחלקת יולדות ובמעמד הברית, נשים צעירות הזכירו לסבתות שבינינו את טעם החודשים הראשונים של גידול הפעוט. ואחריהם חודשי הניתוק הראשון מהילד או הילדה שעדיין יונקים, שעדיין מתנהלים כמו אחד האיברים בגוף האישה. עדיין בחיבור תלותי, שמכיר את דפיקות הלב שלמד לזהות מבפנים. שמכיר את ריחה של האם האחת אין אחרת, שלכמה שעות הפקידה אותו ביד אומנת באמונה שלמה. כי מה הם ארבעה־חמישה חודשים ליולדת? אלה ימי הסתגלות לחיים חדשים עבור אמא שעדיין כואבת את מיחושי ההיריון; שהשכחה עוד לא תפסה אצלה מקום, עוד לא מחקה את צער הלידה.

ובשעת כאב זו מוטב לנחם ולהתפלל על ועם האבלים שזוכר הברית יקיים הברית, ויקיים את הילדים האלה כולם, כי קל כל כך לאבד אותם. בחזית ובכבישים, ולמען השם, אפילו בפעוטון, הרבה לפני שהשלימו שנה אחת תמימה ותמה. ויחדש עלינו הקב"ה את החודש הזה מחדש, מההתחלה. עלינו ועל כל עמו ישראל, בכל מקום שהם, לטובה ולברכה. לששון ולשמחה. לישועה ולנחמה.

לתגובות: orlygogo@gmail.com