החייל הטורקי האחרון יצא מעזה בלילה שבין 6 ל־7 בנובמבר 1917, לפני כ־108 שנים. אחרי קרב בלימה ממושך נגד כוחותיו של גנרל אלנבי, הבינו הטורקים שאין עוד תוחלת בלחימה, ונטשו באלפיהם בן־לילה. השבוע נוצר כאן רושם אימים שהם חוזרים: אוטוטו נוחתים ברצועה גדודי חי"ר של ארדואן, בחסות ידידו הטוב דונלד טראמפ, נועצים בה מחדש את הדגל האדום עם הסהר הלבן והכוכב.

כל בכירי האופוזיציה קבעו חגיגית שמדובר במפלה ישראלית, תוך כניעה מבישה לתכתיב אמריקני. כמעט כל הפרשנים הזכירו בלעג את נאום "הניצחון המוחלט" של נתניהו ואת הכובע המפורסם של ינון מגל. הם טענו שההסכמה הישראלית למעבר לשלב ב' בתוכנית טראמפ מבזבזת את פירות המלחמה. גם בימין בקעו קולות מחאה. אלה שלא מחו הואשמו בביביזם: הטורקים חוזרים, הקטארים כבר כאן, חמאס משתקם, ואתם שותקים?     

ובכן, הם כנראה לא חוזרים כל כך מהר, אם בכלל. טורקיה, קטאר ועוד כמה מדינות עוינות בסביבה אכן יהיו מיוצגות במועצת השלום של טראמפ, אבל היא לא באמת תביא שלום, ולא תעצב באופן פעיל ובלבדי את עתיד עזה.

כזכור, טראמפ רצה מאוד שסעודיה תחליף שגרירים עם ישראל. יש כבר שגריר סעודי בתל־אביב או שגריר ישראלי בריאד? מה בדיוק יצא מתוכנית המאה של טראמפ בעשור הקודם? מהסכם השלום שהוא התיימר להשכין חיש־קל בין זלנסקי לפוטין? סביר להניח שהוא יכבוש את צרפת לפני שקטאר תבנה ריביירה על חורבות עזה. ובכל מקרה, לאופוזיציה ולתקשורת אין זכות מוסרית להטיף מוסר לממשלה בעניין המעבר המהיר לשלב ב' והכנסת הטורקים לעסק, גם לא לציבור הרחב. הרי רק לפני כארבעה חודשים, הציבור ומעצבי דעתו קידמו בהתלהבות את שלב א'. כל הסקרים הצביעו על העדפה נרחבת של שחרור החטופים על פני הכרעת חמאס או ממשל צבאי ישראלי. לאורך שתי שנות המערכה, כמעט מתחילתה, זה היה סדר העדיפויות שטופטף לנו בשיטתיות לוורידים: קודם כול חטופים, אחר כך כל השאר.

בסופו של דבר ממשלת הימין נעתרה ללחץ, שלא לומר כרעה תחתיו, ואימצה הסדר ברוח דומה. הוא טוב בהרבה מהעסקאות המפוקפקות שהוצעו לנו תחילה, אך ודאי אינו הסדר מיטבי. שארית החטופים החיים חזרה הביתה, וכמעט כל החללים החטופים. צה"ל נסוג לקו הצהוב. הוא שולט כרגע ביותר ממחצית שטחה של הרצועה, אבל לא בכולה. ציר פילדלפי מוחזק בידיו, אך שערי רפיח כנראה ייפתחו בקרוב לתנועה דו־סטרית. בין השאר יבואו ויצאו בהם כמה פקידים טורקים, בינתיים לא צבא טורקי. כך הוסכם בסתיו על דעת רובנו, משמאל ומימין. אז מה כל העצבנות עכשיו? רצינו עסקה, קיבלנו אותה.

כמובן, ממשלת ישראל אמורה להמשיך להתווכח במידת הצורך עם טראמפ על כל ניסיון לסטות מההסכם, ובוודאי להתעקש על פירוק חמאס מנשקו והרחקת ארדואן מהזירה. לא טוב שהיא עוברת בינתיים לסדר היום על מה שקרה השבוע בסוריה בהסכמה אמריקנית. אבל כל זה עשוי להתגמד מול אירועי איראן. אם משטר האייתוללות יקרוס בקרוב תחת לחץ צבאי אמריקני, אולי גם ישראלי, מצבנו בגזרת עזה ישתפר עוד יותר. סוף־סוף יבשילו התנאים לעיסוק ביום שאחרי. כרגע אנחנו עדיין ביום שלפני. כפי שהוזהרנו מראש, הוא קצת מתארך.