דקות ספורות לאחר שהתבררו ממדי הטרגדיה בירושלים – שני תינוקות מתים ועוד עשרות שפונו מדירת מגורים צפופה ומחניקה – החל מחול ההאשמות. ח"כ משה ארבל זעק על "דמי תינוקות של בית רבן", יו"ר ש"ס אריה דרעי תהה "מי יכול לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה", וח"כ יואב בן צור הפנה אצבע מאשימה ישירה לייעוץ המשפטי: "מי ייתן את הדין? זעקתי שזה מה שיקרה כשמבטלים סבסוד". הנרטיב החרדי ברור: היועמ"שית ביטלה את ההנחות למעונות, ההורים נדחקו לקיר, והתוצאה היא מוות.
עוד כתבות בנושא
הלב נקרע מול הכאב, אבל הראש חייב להישאר צלול. הטיעון של בן צור ודרעי הוא יישום קיצוני של המדינה בתפקידה כאפוטרופוס, ושל תרבות ה"מדינה המטפלת" שמילטון פרידמן הזהיר מפניה. הטענה שלהם, בפשטות, היא כזו: "אם המדינה לא נותנת לנו כסף, אנחנו לא אחראים לשלומם של ילדינו". זוהי הסרת אחריות הורית ומוסרית שאין כדוגמתה.
איפה היו ההורים?
הכי מעניין
בואו נניח לרגע לפוליטיקה ונסתכל על העובדות. בדירה קטנה נדחסו כ-55 תינוקות. זה לא קרה במחשכים. זה קרה יום יום, שעה שעה. ההורים הביאו את הילדים בבוקר, והחזירו אותם בערב. האם אף אחד מהם לא הריח את המחנק? האם אף אחד לא שם לב לצפיפות הבלתי נסבלת?
התשובה הכואבת טמונה באשליית הפיקוח. במאמרו המכונן על רישוי מקצועות, מילטון פרידמן מסביר כיצד התערבות המדינה משבשת את מנגנוני הבקרה הטבעיים של השוק. כאשר המדינה לוקחת על עצמה את האחריות "לפקח", "לרשיין" ו"לסבסד", היא משדרת להורים מסר סמוי אך הרסני: הסירו דאגה מליבכם, האח הגדול שומר עליכם.
ההורים בירושלים, כמו רבים אחרים, הפכו לקורבנות של הפטרנליזם הזה. הם התרגלו לכך ש"מעון" הוא מוסד שהמדינה מנהלת. וכשהמדינה (בדמות הסבסוד) נעלמה, הם נשארו חסרי אונים, במקום להפעיל את האינסטינקט הבסיסי ביותר של הורה: לבדוק בעיניים איפה הילד ישן.
השוק השחור של הרגולציה
השר בן צור צודק בדבר אחד: המדינה יצרה את המצוקה. אבל לא בגלל שהפסיקה לתת כסף, אלא בגלל שהיא חונקת את השוק. פרידמן מסביר שרגולציה ורישוי הם חסמי כניסה שנועדו להגן על הגילדות, לא על הצרכנים. התקנים הנוקשים של משרד הכלכלה למעונות יום (שטח למ"ר, יחס מטפלות, אישורי בטיחות מחמירים) הופכים את פתיחת המעון החוקי ליקרה להחריד.
מה קורה כשמציבים סטנדרט של "מרצדס" בשוק שבו לאנשים יש כסף רק ל"סובארו"? נוצר ואקום. מי שיש לו סבסוד ממשלתי (כסף של אחרים) נכנס למרצדס. מי שאין לו – נזרק החוצה.
לו המדינה הייתה מאמצת גישה של שוק חופשי – ביטול חובת הרישוי והחלפתה ב"רישום וולונטרי ושקיפות – היו קמים אלפי מעונות פרטיים, בטוחים וסבירים, במחירים תחרותיים. אבל המדינה מתעקשת על "הכל או כלום": או מעון מפוקח ויקר להחריד (שמסובסד לעניים אשר מתגייסים), או "חאפר" פיראטי ומסוכן.
מילטון פרידמן. | צילום: איי.פי
האסון הזה הוא לא תוצאה של "העדר תקציב", אלא של עודף בירוקרטיה והסרת אחריות. הפתרון אינו להחזיר את הסבסוד (שרק מנפח את המחירים ומעשיר את בעלי המעונות הגדולים), אלא לשחרר את השוק ולאפשר להורים להיות הרגולטורים של עצמם.
כשפוליטיקאים צועקים "הדם על הידיים של היועמ"שית", הם בעצם אומרים: "אנחנו רוצים להמשיך להיות תלויים במדינה". אבל התלות הזו היא שהורגת. רק חירות, תחרות ואחריות הורית אמיתית יבטיחו שטרגדיה כזו לא תחזור.
מייל לתגובות: Tamir@mashma.net