אני חושב שזה היה השבוע האגואיסטי ביותר בחיי. אני לא גאה בו. אפילו מתבייש. אבל השבוע העולם סבב סביבי, גם אם לרגע הוא חשב שלא.
הכול התחיל כשהוזמנתי לפני כמה חודשים להשתתף בכנס המועצה הישראלית־אמריקנית (IAC) במיאמי, פלורידה. בדרך כלל אני לחוץ עבודה עד כדי כך שאני מסרב לכל ההזמנות שמוציאות אותי למשך שבוע מהאקטואליה הישראלית, אך הפעם גם חבר טוב מלוס־אנג'לס היה אמור להגיע לכנס, אז החלטתי לחרוג ממנהגי ולהסכים.
ככל שהתקרב המועד, התעצבו התוכניות עם החבר שהוסיפו עוד ארבעה ימים של כיף במיאמי. אני לא אדם שטס לבד למקומות - ד"ר זמרי אלופה בזה, אני פחות. אין הרבה דברים שאדם בן 43 זוכה לעשות בפעם הראשונה בחיים, אז אני מודה, התרגשתי.
הכי מעניין
| צילום: איור: יבגני זלטופולסקי
ואז, לפני שבועיים בערך, במקום רחוק שפעם קראו לו פרס, החלו המונים לצאת ולהפגין נגד המשטר. ככל ישראלי, אני שמח על כל הזדמנות להפיל את משטר האייתוללות – זאת אומרת, כל ישראלי מלבד רמת־גני אחד שנולד בעפולה ובונה על מיאמי. למה דווקא עכשיו?
אויב בחדר הסגלגל
בערך שבוע לפני הטיסה למיאמי אמר דונלד טראמפ שאם המשטר האיראני יתחיל להרוג מפגינים, ארה"ב לא תעמוד מהצד. בשלב הזה קיוויתי שהמשטר לא יהרוג מפגינים. גם כי זה לא יפה להרוג מפגינים, וגם כי אם האמריקנים יפסיקו לעמוד מהצד ייתכן שישראל תחטוף מלמעלה ונתב"ג ייסגר מלמטה.
כמו קשבנו מיקי גורדוס נצמדתי למקלטי הרדיו והטוויטר והטלגרם והתחלתי לעקוב באובססיביות אחר מספרי המפגינים ופעולות המשטר האכזריות נגדם. זה הזמן להגיד: כל קפלניסט שחושב שהוא דומה למפגינים האיראנים, משווה בין אדם שתקע בכוונה את הזרת ברגל השולחן בסלון ובין ניצול שואה ששרד את ברגן־בלזן. יורים שם ירי חי במפגינים, מוציאים להורג, מרססים נשים ותינוקות. פה המשטרה סוגרת מראש שני כבישים ראשיים כדי שתוכלו לצעוד בנחת ולהדביק סטיקרים של "יריב המחריב" על איילון.
בכל אופן, נצמדתי במקביל גם לדיווחים מטהרן וגם לאיומים מהדונלד. הטיסה למיאמי הלכה והתקרבה וכך גם הלכה וגברה הרטוריקה של טראמפ. "אל תתעסקו איתנו". "הזהרתי את האיראנים לא להרוג מפגינים". "שום דבר לא יעצור אותי מלתקוף באיראן, גם לא הטיסה של יותם זמרי למיאמי". אולי את הציטוט האחרון שמעתי רק בראש שלי, אבל ככל שעברו הימים כך נראה שתאריך התקיפה מתכנס בדיוק לרגע שבו אני אמור להמריא. כבר יכולתי לדמיין את הקברניט מודיע שעקב מתקפת טילים איראנית הטיסה לא תצא, ולפיכך הנוסעים מתבקשים לרדת מהמטוס, כן, גם אתה יותם, יא נודניק, תפסיק להחזיק לדיילת את הרגל ולבכות.
דונלד טראמפ | צילום: Jim WATSON / AFP
יומיים לפני הטיסה התחלתי להציק לכתבים הביטחוניים של ערוץ 14 לפחות ארבע פעמים ביום. במסווה של שיחות חולין ניסיתי לחלץ מידע: "תגיד אחי, מה אתה עושה ברביעי בלילה והאם לדעתך תהיה בחוץ או בממ"ד? סתם שואל, בלי סיבה". אחרי כמה ניתוקים וחסימות הבנתי שמשם לא תצא תורה והתחלתי להתפלל לשמיים. דונלד, צעקתי, 47 שנה סבל העם האיראני מדיכוי אסלאמיסטי קיצוני, אז עוד יומיים לא יהרגו אף אחד. זאת אומרת, הם כן, אבל בחייאת תמתין קצת. החיפזון מן השטן, וגם הטיסה שלי היא יציאה אל החופש ממשטר הדיכוי האכזרי של ינון מגל ב"פטריוטים".
חרבו דרבו בטרמינל
ביום הטיסה כבר לא נשמתי. ניסיתי להשתמש בניסיון שלי באהדת כדורגל, ולהילחם בא־לוהי הנאחס: הפטרתי לאוויר אמירות מיואשות כאילו אין טיסה והכול בוטל כבר ומיאמי לא מחכה לי ועוד מיני ייאושים. בערך בארבע בצהריים התקבל הפוש שאומר שבישראל מעריכים שטראמפ החליט סופית לתקוף באיראן, ובקרוב. בתגובה האיראנים הוציאו הודעה שאומרת שעל כל תקיפה אמריקנית זמרי האפס לא יטוס, או משהו כזה. בערב יצא פוש שהודיע שהקבינט הביטחוני צפוי להתכנס בעוד רבע שעה. ראש עיריית רמת־גן כרמל שאמה צייץ שכל העיניים על איראן ושהמקלטים בעיר פתוחים. כן כרמל, זה מה שאני צריך עכשיו: לשמוע שפתחת את המקלט מתחת לבית שלי בדיוק כשאני כפסע מהניצחון המוחלט במיאמי.
שלחתי את הטור הזה כשאני לא יודע אם טסתי או שדונלד תקף וחרבו דרבו. יש שתי אפשרויות כרגע. הראשונה היא שבזמן שאתם קוראים את הטור האגואיסטי ביותר שקראתם מימיכם אני נמצא במיאמי הרחוקה, שותה קוקטייל קריבי על שפת אוקיינוס צלול ושומע מוזיקה קובנית. האפשרות השנייה היא שאני ספון כרגע בממ"ד ביתי ברמת־גן ובוכה על מר גורלי כשטילים איראניים חולפים על פניי בדרכם לקריה.
אם האפשרות השנייה נכונה אני מעוניין כרגע בנפילתם של שני משטרים אכזריים. הראשון והפחות גרוע הוא זה של האייתוללות באיראן, משטר אכזרי וקיצוני שטבח באזרחיו, תומך בכל ארגוני הטרור מסביבנו, מנסה להשמיד אותנו באמצעות נשק גרעיני ובאופן כללי מקדיש את כל מרצו לשם היפטרות מאיתנו. המשטר האכזרי יותר, השטן הגדול, הוא דונלד טראמפ, שפתאום היה דחוף לו לשחרר לחופשי את העם האיראני ולדפוק את החופש שלי.
רק על עצמי לקטר ידעתי. אני לא יודע אם טסתי או לא, אני רק יודע שמעולם לא נגעלתי יותר מהעיסוק שלי בעצמי. מה שכן, אני ממש מקווה שאת תחושת הבחילה שבקריאת הטור המודפס אני מקבל במיאמי, ולא במרחב המוגן של ערוץ 14 במודיעין.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il