הוא ידע שזה יטלטל אותנו. הוא הרי אמר זאת בעצמו, הרב שמואל איזנטל, אביו של יוסי איזנטל ז"ל – הנער מתוק הפנים שנדרס למוות במהלך הפגנת החרדים בשבוע שעבר. והוא הרי אמר את הדברים בריאיון לגלי צה"ל, לא בין חברים ומנחמים, לא בשיחה סגורה. תוך שהוא מדגיש כי ברור לו שהדברים קשים לעיכול, אמר האב: "אם הייתי צריך לבחור אם ילך לצבא או ימות בדרך שבה הוא מת – הייתי מעדיף שימות". אמר וטלטל כמצופה, כפי שבעצמו ציפה.

זה לא שזרה לנו תפיסת הקדושה שמעל לקדושת החיים. התחנכנו על סיפורי "נמות ולא נשתחווה" לפסל, וגם על "טוב למות בעד ארצנו", כי יש ערכים שנדרש לתת עליהם את הנפש כשאין ברירה. ואנחנו מכירים היטב את סוגיית "בשעת גזרת המלכות, אפילו מצווה קלה ייהרג ואל יעבור", בצנעה ובטח שלא בצנעה. וחכמינו קבעו כי במצב קיצון כזה, "אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא", אפילו על שינוי רצועת הסנדל – ייהרג ובלבד שלא ייכנע לדרישה לעבור עבירה. אבל לא מצינו שייהרג כדי לעבור על מצווה כמו "לא תעמוד על דם רעך". ולא מצינו היתר הלכתי לעבור על חובת נעילת הנעל הצבאית למלחמת מצווה, כנדרש במקומותינו בשעת כי תצא למלחמה.

כשהאבלים דנו בכיתוב שעל המצבה, המליץ להם הרב עזריאל אוירבך, מנהיג תנועת "בני תורה" שהגיע לנחמם, שיאמרו ויכתבו "הקדוש חיים יוסף איזנטל הי"ד". נוסח שמותיר מעין שאלה פתוחה – דמי הנער יוסף, ממי הם נדרשים להינקם? מהנהג הפוגע, או מאלה שדורשים סיוע בנטל, או שמא מהמדינה?

ונשגב מהדעת איך הפכה סיסמת ההפגנות "נמות ולא נתגייס" למצווה דאורייתא. ונשגב לא פחות כיצד המאמינים שהעולם נברא במאמרות מקילים ראש במילים הקשות לעיכול, המחללות את חיי הקודש בעבור הפגנה.

אבל דברי האב כמו גם דברי הרב, הם רק צד אחד בקטסטרופה של דריסת הנער. וראוי לדבר בו ובמעשה שהיה. ראוי לדבר על הנער יוסף שאיננו, גם אם אלה החדשות של השבוע שעבר.

חסימה רגשית

אף שאינן חוקיות, חסימות כבישים הפכו בישראל לדבר שבשגרה. משהו שמכריזים עליו פומבית מראש, והמשטרה "זורמת", כמעט בלי שום ניסיונות אכיפה. לכאורה עומדת למפגינים זכות הביטוי. עומד להם חופש המחאה. בפועל הם משבשים להמונים את החיים ואת חופש התנועה. ומרגע שנפרץ הסכר אי אפשר לעצור, שמא תעלה טענה לפגיעה בזכות לשוויון בין קבוצה לקבוצה.

הקריאות נגד חסימת כבישים נתפסות כסתימת פיות בררנית. אתה מוחה כשהמוחים הם לא מהצד שלך. ואתה מוחה על המחאה הזאת כשאתה המפגין התורן - עד שאתה מסיים את גל ההפגנות היקר לליבך, עובר צד ונחסם בעצמך בדיוק כשאתה נדרש להגיע מנקודה אחת לאחרת.

אם נודה על האמת, חסימות כבישים מצליחות אולי לעשות הרבה רעש ולהגיע לכותרות, אבל לא ממש מצליחות להשפיע על הסוגיה במרכז המחאה. חסימות כבישים לא מנעו את ההתנתקות, ולא הן שעצרו את הרפורמה המשפטית בשנה שלפני המלחמה. הן לא תרמו לשינוי היחס הגזעני כלפי עולים מאתיופיה, והן לא מה שיבלום את חוק הגיוס או יזרז אותו. הן כן מצליחות להרחיק תומכים פוטנציאלים מכל אחת מהמחאות, מרתיעות את מי שמזדהים עם התוכן אך מסתייגים מהדרך החסומה.

מהר אבל בטוח

מותו המיותר וקורע הלב של יוסף איזנטל צריך להיות נקודת אל־חזור בסאגת ההפגנות שמחוץ למתחם המורשה – המרחב שמאפשר השתלטות של כוח שיטור במקרה הצורך, ומונע נזקים סביבתיים גם אם הוא עדיין מאט את התנועה. משנפל דבר בישראל, תפיסת האכיפה צריכה להשתנות. המוקד צריך לעבור מפעולה למען רווחת הציבור לפעולה בחוזק יד - דווקא בשביל שלום המשתתפים במחאה האסורה. רשויות אכיפת החוק מוכרחות לגבות מחוסמי הכבישים מחיר ממשי, לטובתם שלהם.

ממש כפי שהן קונסות נהגים על נסיעה ללא חגורת בטיחות; כפי שהן עוצרות את מי שעולה על הגג ומאיים בקפיצה; כפי שהן מנהלות מרדף, ברצינות ובנחישות, אחר מי שנוהג בפראות בכביש ומסכן את עצמו ואת סביבתו. בדיוק כך הן מוכרחות לעצור אחת ולתמיד את נורמת מחאות רשות הרבים, ולשים מחסום לחסימה.

על זה ראוי להיאבק. על זה ראוי לתת את הדעת, גם אם הילד המת הוא החדשות של השבוע שעבר. כי אם לא נשנה פה כלום, אלה עשויות להיות גם החדשות של השבוע הבא.

לתגובות: orlygogo@gmail.com