יש שפות שמציינות יום מיוחד בשנה. יום שבו חוגגים את שורשי השפה, את התרבות שנלווית לה, וגם את העמים שדוברים אותה. אבל נדמה לי שאין שפה שחוגגים את תחייתה, את קימתה מן המתים. החג הזה הוא בלעדי לעברית שלנו. האמת היא שהעברית אף פעם לא ממש מתה, כי יהודים תמיד למדו בה ושיננו אותה. ועדיין, חזרתה לשפת דיבור היא אחד הפלאים הממחישים את מה שקרה לעם הדובר אותה. סימנו אותנו כאירוע שעבר זמנו, והנה חזרנו להיות עם שיש לו מדינה, עם חי, יוצר וגם בועט.

יום השפה העברית, שחל ביום הולדתו של אליעזר בן־יהודה, מתקיים בסוף חודש טבת ויוצא תמיד באזור סיום השנה האזרחית. כך אפשר להשוות את מילות השנה של האקדמיה ללשון העברית, שנבחרות לכבוד האירוע הזה, לאלה של הוצאות מילוני אוקספורד, קיימברידג' ואחרות. ההוצאות המפורסמות בוחרות בדרך כלל במילים שמסמלות תקופה, ולאחרונה בכאלה הקשורות לאזורי השפה והטכנולוגיה.

מילון אוקספורד בחר השנה במושג rage bait, "פיתיון זעם". אם לפני כמה שנים הכרנו את המושג "קליק בייט" – כותרת שערורייתית שקופצת ברשת כדי שנקליק עליה ונגלה שהכתבה בפנים שונה לגמרי ממה שהכותרת הבטיחה, כעת ירדנו למקום נמוך קצת יותר. עכשיו כבר לא סתם מסקרנים אותנו; מעצבנים, מרגיזים, אפילו מתסכלים אותנו – הכול כדי שנקליק. כך הכותב או האתר ירוויחו רייטינג ונתונים טובים למפרסמים שלהם, ואנחנו נרוויח עוד כמה עצבים רופפים.

מילון קיימברידג' בחר במושג Parasocial, פרה־חברתי. מושג שלוקח צעד קדימה את הערצת הזמרים של פעם. אם הכרנו פוסטרים, צרחות בהופעות, מקסימום סלפי, היום גולשי הרשתות מפתחים תחושה של קשר אישי ואינטימי, חד־צדדי לחלוטין, עם ידוענים, משפיעני רשת או אומנים, ואפילו עם הבינה המלאכותית. האם זו בדידותו של הגולש או חוזקן של הרשתות? כנראה גם וגם.

בישראל, האקדמיה ללשון העברית לא משאירה את בחירת מילות השנה בידי צוות מומחים, אלא מקיימת הצבעה של הקהל הרחב. בכל פעם נבחרות שלוש מילים שמסמלות את הלך הרוח העכשווי בציבור הישראלי. גם אצלנו אחת המילים היא "בינה מלאכותית", כי בתקופה הזאת אי אפשר כנראה להתעלם מהטכנולוגיה העדכנית, שגם פותחת אפשרויות חדשות וגם קצת מרתיעה. אבל הבינה, עם כל חוכמתה, הגיעה רק למקום השני. למקום הראשון הגיעה המילה "הביתה". מילה מרגשת. האקדמיה נימקה את הבחירה בכך שהחטופים היו על סדר יומם של הישראלים לאורך כל השנה האחרונה, והזכירה גם את הייחול לשובם של כל תושבי הצפון והדרום לביתם בקרוב. אמן.

אצלנו בבית, המילה "הביתה" לא חדשה. על הספרייה בחדר העבודה שלי מודבקת כבר תשע שנים מדבקה עם המילה הזאת. הצבע שלה כתום, ומתחת למילה "הביתה" נכתב "חוזרים לגוש קטיף", על רקע חוף הים של הגוש. יש לנו גם חולצות כתומות כאלה. קנינו אותן בהתכנסות בקיץ שבו ציינו עקורי הגוש 11 שנים לגירושם. היינו כמו אורחים, הלא־מגורשים היחידים. באותה שנה יצא ספרי "מקום", בהזמנת ועד מתיישבי גוש קטיף. עקבתי בו אחרי הקהילות של הגוש ומה קרה להן עשור אחרי, האם כבר מצאו להן מקום. הרבה רוח הייתה בראיונות האלה, ובכל זאת, האנשים רצו הביתה. הם עוד לא זכו, אבל 20 שנה אחרי העקירה, לפחות אנשי צפון השומרון זוכים לאפשרות לחזור הביתה.

המקום שנקרא בית

האקדמיה הסבירה כאמור מה עמד מאחורי ההצבעה על "הביתה", אבל בעיניי ההסבר שלה היה חסר מאוד. המונח "הביתה" היה בשנה האחרונה, וגם בשנה שלפניה, עניין מרכזי אצל משפחות של אלפי מילואימניקים, גברים ונשים שיצאו ועדיין יוצאים מהבית לתקופות ארוכות למען כולנו. כאלה שבני המשפחה והחברים שלהם אמרו להם "יאללה בואו כבר הביתה", או "תישארו בבית", אבל הם מתייחסים למושג הביתה במובן הרחב שלו. בשבילם הבית הוא כל מדינת ישראל והם מגינים עליו. היה ראוי להזכיר אותם.

לא יכולתי שלא לחשוב גם על אלה שכבר לא יחזרו הביתה. על המשפחות ששומעות את כל השירים השמחים על השיבה הביתה ועל איחוד מחודש, ומתרגשות ושמחות עבור האחרים אבל יודעות שאצלן כבר לא יהיה "הביתה" במובן הזה. עבורן זו לא מילת השנה, זו מילת התמודדות של חיים שלמים. גם אותן היה ראוי להזכיר.

ואם כבר חטופים, יש אחד שעוד לא הושב הביתה. רן גואילי, שמסר את נפשו ונלחם למען עם ישראל, ועוד לא זכה להיטמן באדמת הארץ. אימו לא מבקשת עסקאות, היא דורשת לחץ צבאי שישיב את בנה. השפה שלה מזכירה את משפחת גולדין בשנות המאבק שלה טרום־המלחמה. משפחת גולדין לא ביקשה שחרור מחבלים או סיכון חיילים. היא דרשה שהמדינה תשתמש בכלים שכבר יש לה, ותעשה את מה שצריך לעשות. הובטח לנו שגם רן יחזור, הוא היה חלק מהעסקה, ויש כאן מנהיגים שצריכים לדאוג שזה יקרה. גם משפחת גואילי זכאית לסגור מעגל, והאמת היא שזה לא עניין פרטי שלה, זה של כולנו. אסור לשכוח את רן, עד שגופו יושב הביתה. 

רגע, אמרנו שהציבור הישראלי בחר שלוש מילים, אז מה המילה השלישית? לא מכונת רעל, לא פשיזם ולא דיקטטורה. לא תאמינו, אבל הקהל הישראלי הצביע בעד המילה תקווה. כן, בניגוד למשחק הפינג־פונג המתיש שאנחנו חווים ברשתות ובתקשורת, משחק מלוכלך שכולל רשויות חוק שאמורות להתנהל אחרת, נבחרי ציבור שמותירים אותנו פעורי פה, והרבה שיח על ירידה מהארץ ועל המצב הכלכלי ועל מה יהיה. ובכן זה קטע, אבל עם ישראל לא חושב שיהיה רע. הוא לא מתרגש מהחדשות, לא מקליק על "פיתיונות זעם" ולא לוקח לריאות את מה שרבים מנסים למכור לנו. הוא דווקא אופטימי וחושב שיהיה טוב. נראה ש"התקווה" היא הרבה יותר מהמנון.

Ofralax@gmail.com