נהר גועש של לבה רותחת זרם בצהרי יום שני באולם שילנסקי בכנסת, היפוך אקלימי מוחלט לסערה החורפית בחוץ. אש וגפרית ממש. כמאתיים אנשי ימין לוחמניים, מכל הדרגים והמחוזות, התקבצו לכנס גיבוש מושקע מטעם ח"כ שמחה רוטמן ותנועת תקומה של ברל'ה קרומבי – "עזה, היום שאחרי". ליתר דיוק, התקבצו כדי לתבוע מממשלת הימין לאחוז ברצועת עזה בכל כוחותיה, במידת הצורך גם על אפו וחמתו של טראמפ.
במושב הפותח, מושב נטול פוליטיקאים פעילים, עלו תביעות רחוקות שנות אור מכל תקינות פוליטית, כגון "רצועת עזה צריכה להיעלם" או "להכות בעזתים עד טיפת דמם האחרונה". הרב הדיין אברהם זרביב, דינייניסט נערץ במילואים, הסביר כיצד אפשר להרוס שכונות טרור שלמות ללא עכבות בירוקרטיות. מישהו קרא לכבוש גם את לבנון, עד לנהר האוואלי שמצפון לצידון. בין לבין הוקרנו סרטונים מושקעים בגנות בג"ץ ומפגיני קפלן. הקהל הגיב בתשואות על קריאתו של אב שכול להקים ועדה שתכלא את האשמים הבכירים במחדל "מאחורי סורג ובריח עד יומם האחרון". לא קשה לנחש למי הוא התכוון ולמי לא.
כל אזכור של נתניהו גרר אף הוא תשואות ומחמאות. הימין, בניגוד לאופוזיציה, בחר כבר את מועמדו האחד והיחיד להמשך הנהגת ישראל בעתיד הנראה לעין. גם כשנמתחה ביקורת מסוימת על ראש הממשלה, היא צופתה במחמאות. אחד הסרטונים הזכיר את אופן התמודדותו האמיצה עם ממשל ביידן ערב כיבוש רפיח. לדעתה של השרה אורית סטרוק, הגיעה העת למבחן אומץ נוסף של נתניהו, והפעם מול טראמפ. "הכול תלוי בשאלה אם ראש הממשלה יגיד לנשיא טראמפ 'עזה זה שלנו'", אמרה סטרוק בפתח מושב הפוליטיקאים בכנס, בתשובה לתהייה כיצד תיראה עזה בעוד עשר שנים. הקהל הריע שוב, אבל למרבה ההפתעה, עמיתיה של סטרוק למושב היו נלהבים פחות.
הכי מעניין
ציננו את התלהבות הקהל. מושב השרים והח"כים בכנס על עתיד עזה | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
ח"כ שמחה רוטמן העיר: "אם יש משהו ש־7 באוקטובר לימד אותנו, שזה לא תלוי רק בראש הממשלה בנימין נתניהו, זה תלוי בראש ובראשונה בעם ובכוחות שהעם נותן להנהגה". רוטמן דיבר על האופי הסיזיפי של העשייה הימנית גם כשהשלטון נמצא לכאורה בידיו: "כל הזמן להיאבק, להיאבק, להיאבק, אל מול זרם אדיר שפועל מולך. עכשיו השאלה היא, כמה להיאבק?"
אפילו שר המורשת עמיחי אליהו התברר כספקן בכל הנוגע לאפשרות מיגורו בהקדם של חמאס והקמת יישובים עבריים בעזה. הוא רמז שצריך סבלנות וציין שחלפו 44 שנים תמימות בין הסתלקותו של הרצל, האיש שמאחורי תורת אם תרצו אין זו אגדה, ובין הקמת המדינה. "אם אתה בא ובודק אותי עם סטופר", השיב למנחה, "אני לא יכול לבוא אליך עם תשובה ברורה. כמו שאמר רוטמן, זה תלוי בעם. כשהעם יאמין שזו הארץ שלו, אנחנו נהיה שם".
"העם מאמין", זעקה מישהי בקהל. סטרוק הבטיחה לה ש"זה יהיה אחד הנושאים בבחירות האלה, מהו עתיד עזה", אך אפילו עמית הלוי, מאחרוני הח"כים העצמאיים בליכוד, העיר שמדובר ב"נושא מורכב, ואני בטוח שגם אורית יודעת את זה". כל זה היה כאין וכאפס לעומת נאום תוכחה פרגמטי שהשמיע איש ליכוד אחר, השר עמיחי שיקלי. הוא יצא נגד "מכתבי ח״כים ועצומות בסגנון 'אנחנו מחר ניישב את עזה', או כל מיני דברים כאלה", והגדיר אותם כ"פופוליזם מהסוג היותר רדוד וזול". שיקלי הסביר: "ראש הממשלה מנווט במציאות שבה הוא לא עומד מול הקהל הזה אלא מול העולם שבחוץ, שפועלים בו כוחות אדירים. כדי לנווט כך צריך להתנהל בהמון תבונה, ולפעמים אנחנו, גם בתוך המחנה הלאומי, מתוך כוונה טובה, יורים לעצמנו כדורים ברגליים".
שיקלי הזכיר מה קרה בביקורו האחרון בארץ של ג'יי־די ואנס: "מגיע לכאן סגן נשיא ארצות הברית, והנה חבורת חברי כנסת מצביעה בעד החלת הריבונות (ביו"ש), בעיתוי הכי אומלל לעשות כזה דבר, נגד האינטרס הלאומי של מדינת ישראל, כאילו אין בחוץ עולם. הרבה מאוד פעמים, דווקא מהכיוונים האידיאולוגיים הימניים נעשות שטויות שעולות לנו במחירים מדיניים מדהימים".
קודם לכן, עם פתיחת הכנס, דיבר גם השר יריב לוין. לדבריו, "הממשלה הזו עושה בתחום ההתיישבות מה ששום ממשלה לפניה לא עשתה". כל־כך נכון. אבל לוין לא התחייב שהממשלה תנהג באופן דומה בעזה, רק הדגיש שישראל חייבת לשלוט שם לא רק מטעמים ביטחוניים. למעשה, זו הייתה הנחת היסוד של הכנס, וטוב שלוין הזכיר אותה. לימין אסור לעשות שטויות ולירות לעצמו ברגליים, ואסור גם לשכוח את משנתו. לפעמים, מרוב שטויות, היא מתכסה אבק.