מאז הפסקת האש והתחושה של חזרה חלקית לשגרה, אנו נחשפים לשורה של פרשנויות דתיות לאירועים ההיסטוריים והדרמטיים של השנים האחרונות. חלקן מעוררות מחשבה ואף מנחמות, אך רבות אחרות הותירו בי תחושת אי־נוחות עמוקה. ניסיתי לחדד לעצמי קווים מפרידים בין פרשנות דתית אחראית ומעמיקה ובין כזו שמטרידה ואף בעייתית, ולגבש מעין רשימת כללי אצבע לקריאה דתית של כותרות אקטואליות.

נפתח בשני עקרונות שלדעתי אינם דורשים הצדקה מיוחדת מנקודת מבט יהודית. הראשון הוא היכולת לזהות את הטוב שבמציאות חיינו – גם בתוך אירועים מטלטלים – ולהכיר בו כביטוי לחסד א־לוהי. אפשר לעשות זאת מתוך גישה רציונליסטית, נוסח הרמב״ם, שאינה מייחסת לאל התערבות ישירה, ואפשר גם להכיר בכך מתוך תפיסה הרואה את יד ה' בכל פרט ופרט. כך או כך, הכרת הטוב נותרת ערך דתי יסודי, הן במישור האישי והן במישור הלאומי.

הכרת הטוב אינה מחייבת טשטוש של הקשיים. אדם השרוי בדוחק כלכלי אך נהנה מבריאות טובה רשאי להודות לה' ולרופאיו על בריאותו, ובו בזמן להתפלל לפרנסה. באותו אופן, כאשר טילים נורים לעבר ישראל והנזק בנפש וברכוש קטן מן הצפוי, אפשר להודות לה', לצד הכרת הטוב לחיילים ולמהנדסים שבנו את מערכות ההגנה, ובמקביל להמשיך להתפלל ולהיערך מול איומים נוספים.

העיקרון השני נטוע במסורת יהודית עתיקה, ובא לידי ביטוי בנוסח תפילת מוסף: "ומפני חטאינו גלינו מארצנו". כאשר האירועים מעוררים בנו פחד, צער או אבל, המסורת היהודית מזמינה אותנו להפנות מבט פנימה ולשאול מה עלינו לתקן. גם כאן יש קשת רחבה של עמדות: מתפיסתו של הרב י"ד סולובייצ’יק, שלפיה לא ניתן לקשור באופן ישיר בין חטא מסוים לסבל מסוים, אלא יש לראות בסבל קריאה כללית לחשבון נפש – ועד גישות תמימות יותר, הרואות באירוע ספציפי עונש על חטאים מוגדרים. כך או כך, גישה זו אינה מתירה לנו להצביע על חטאיהם של אחרים בתור הגורם לסבל. קריאה לתשובה שאינה מופנית גם אל עצמנו – כיחידים וכקבוצה – חוטאת למהותה. תפיסת העונש הא־לוהי כדרישה לתיקון "אצלם" ולא "אצלי" היא לכל הפחות עצלות דתית, ולעיתים אף מניפולציה שמאפשרת לנו להשיל אחריות מעצמנו.

אלא שהקריאה הדתית של המציאות אינה מסתכמת בשתי תגובות אלה. בני אדם, ובהם יהודים, ניחנו בדחף עמוק להעניק משמעות רחבה להיסטוריה ולאירועי ההווה. כפי שהרב יונתן זקס נהג לומר, אנו יצורים יוצרי משמעות. החיפוש אחר דפוסים, מגמות ומשמעות רחבה נטוע עמוק במסורת היהודית לדורותיה, והוא חלק בלתי נפרד מקיומנו הקולקטיבי. דווקא משום כך אורב כאן פיתוי – אולי אפילו יצר הרע – לפרשנות יתר: ביטחון מופרז בכך שאנו מבינים את תוכניתו של הקב״ה, ונטייה לאמץ הסברים המחמיאים לנו גם אם אינם מבוססים דיים.

לא להתעלם מהעובדות

כמובן, שתיקה היא תמיד אפשרות לגיטימית. לעיתים "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" הוא המענה הדתי הראוי ביותר. מותר לומר בפשטות: אינני יודע מהי כוונת ההשגחה. אני מתפלל לטוב ופועל, כמיטב יכולתי, להביאו לידי מימוש – אך אינני יודע מדוע הדברים מתרחשים כפי שהם. ההשגחה, ישירה או עקיפה, הובילה אותנו למצבים של שמחה לצד מצבים של אבל, וסביר שתוסיף להפתיע גם בעתיד.

אם בכל זאת בוחרים לנסות לפרש את משמעותם של אירועים גיאו־פוליטיים עכשוויים, אני רוצה להציע כמה כללי זהירות. ככל שאנו מבקשים להציג טענות רחבות ועמוקות יותר, כך ראוי שהביטחון שלנו בהן יהיה נמוך יותר. קיים יחס הפוך בין עומק הטענה ובין מידת הוודאות שבה ראוי שהיא תיאמר. מילים כמו "ייתכן" ו"אולי", צריכות להיות שגורות על לשוננו.

זהירות זו מחייבת גם רתיעה מניבוי העתיד. ההיסטוריה לועגת למי שסבור שהוא יודע מה יֵלד יום. מנהיגים דתיים אינם פטורים מכך. כמאמר חז"ל, נבואה ניתנה לשוטים ולתינוקות. מעבר לכך, כאשר מנהיגים דתיים מנבאים עתיד ומתבדים, הם פוגעים ביכולתה של הנהגה רוחנית־תורנית להשפיע. בניגוד לפרשנים בתקשורת שמציעים תחזיות אך כמעט אינם נדרשים לתת דין וחשבון על תחזיותיהם, רבנים ומנהיגים המדברים ממקום דתי וממקורות תורניים, נדרשים בצדק לרף גבוה יותר.

העובדות צריכות להכתיב את הסיפור, לא להפך. פרשנות שאינה רגישה לעובדות סותרות, עלולה להפוך לאידיאולוגיה עיוורת. כפרשנים של המציאות עלינו להיות מודעים לדוגמאות־נגד, ולכך שמשקפיים ורודים או ביטחון מופרז ב"תורה הגואלת" עלולים לעוור אותנו מפני בעיות וקשיים. אם אנו מבקשים להבין את משמעות הפגיעה בתוכנית הגרעין האיראנית, אין זה הוגן להתעלם מכך שהיא לא הושמדה כליל; אם אנו מייחסים הצלחות לאחדות בעם בראשית המלחמה, אין להתעלם מן השחיקה באחדות זו בהמשכה; מול כל קבוצת נערים שהגיעו השנה בפעם הראשונה בחייהם לסליחות, יש קבוצה אחרת שמתרחקת מתורה בגלל אסוציאציה (צודקת או לא) של היהדות עם קיצוניות והשתמטות.

הזהירות בנוגע לעובדות מזכירה לנו עד כמה העולם מורכב ועד כמה מקורות המידע שלנו מוגבלים, גם בעידן התקשורת המודרנית. אנו מודעים למגבלות העיתונות גם כשהיא פועלת בתום לב, וכמובן לעיתים קרובות התקשורת – כן, גם זו מהמחנה "שלנו" – אף אינה מנסה לדייק. אנו יכולים לעקוב אחר החדשות בקפידה, לקרוא בהרחבה, להאזין בתשומת לב אך להפנים שישנם דברים רבים — ככל הנראה רוב הדברים — שאנו יודעים ומבינים באופן חלקי ושטחי בלבד. אנו יכולים לעשות כמיטב יכולתנו “לחבר את הנקודות”, לזהות דפוסים, ולנסות להבין מה ייתכן שהקב״ה עושה לנו ולמעננו, אולם אנו רואים רק חלק מן הנקודות הללו. ישנם אנשים רבים שהקדישו את חייהם להבנת רכיב זעיר אחד בלבד – למשל, השפעת המלחמה בין רוסיה לאוקראינה על המזרח התיכון. הידע הרחב שלהם, שנכון להיעזר בו, צריך לערער את הביטחון העצמי שלנו. ההבנה של אזרחים מן השורה בנוגע ליכולת הצבאית של חיזבאללה או לפוליטיקה הפנימית בתוך לבנון מוגבלת ביותר, בלשון המעטה. איננו יודעים די.

המסר של לינקולן

ראוי גם לזכור: היהודים אינם מרכזו הבלעדי של העולם. כמובן, מן הראוי שאזרחי מדינת ישראל יציבו את האינטרס הישראלי בראש סדרי העדיפות, בבחינת אם אין אני לי מי לי. כך למשל, אין ספק שנפילת משטר אסד טובה לישראל, וראוי להודות עליה. אך אסור לשכוח את מיליוני בני האדם – נבראים בצלם א־לוהים – שאיבדו את בתיהם, הפכו לפליטים או נרצחו באכזריות בדרך לשם. עבורם, ביטחון מדינת ישראל איננו מספק נחמה.

בשיחה רגילה ויומיומית, ייתכן שיש מקום לשימוש רופף במונחים תיאולוגיים. אפשר לומר, למשל, שבנס איש לא נפגע בתאונת דרכים, גם מבלי להיכנס לעומק הסוגיה של מהות ההשגחה הא־לוהית. אולם כאשר מנסים להסביר ענייני ציבור במונחים תיאולוגיים, ראוי לנהוג זהירות ולהגדיר את מושגינו. לְמה אנו מתכוונים כאשר אנו אומרים שהקב״ה הנחה או כיוון מהלך מסוים, וכיצד אנו יודעים זאת? מובן ששאלות הקשורות להשגחה הן מורכבות מאוד, והן נידונו בוויכוח תיאולוגי מתמשך במקורות התורה (וגם מחוצה לה) לאורך אלפי שנים. אין זה סביר שנגיע להכרעות סופיות. אם אנו מזהים אירוע מסוים כנס, מן הראוי שנעשה מאמץ להבהיר למה אנו מתכוונים במונח זה.

ולבסוף, פרשנות דתית של ההווה אמורה לא רק להעניק משמעות, אלא גם לערער שאננות. אם הסיפור שאנו מספרים לעצמנו מסתכם בכך שאנו צודקים, טובים, ושהקב”ה בהכרח "בצד שלנו" – זהו סיפור דל. נשיא ארה"ב אברהם לינקולן נשאל פעם אם התפלל שא־לוהים יעמוד לצד מדינות הצפון במלחמת האזרחים. התשובה המיוחסת לו הייתה: אינני מתפלל שהא־לוהים יהיה בצדי, אלא שאני אהיה בצד של א־לוהים.זהירות, ענווה והיסוס אינם סימני חולשה תיאולוגית. להפך: הם תנאי לאמונה רצינית. אין ספק שיש משהו מנחם בביטחון, ביציבות ובוודאות, אך בסופו של דבר הם מובילים לתיאולוגיה פחות טובה. סיפורים פשטניים על העבר, ההווה ובוודאי העתיד, עלולים להיות מסוכנים לא פחות מאשר ויתור מוחלט על חיפוש משמעות.