תשמעו סיפור יפה, לפני שבוע בערך הגעתי להרצאה ביחידה צה"לית בבסיס גדול במרכז הארץ. כבר בשיחות ההכנה עם קצינת החינוך ועם המפקדת הרגשתי שלא ממש מדובר כאן ביחידה עילית. זאת הייתה יחידת מפקדה קטנה, של אגף מסוים בבסיס. אני יכול לחשוב על מקומות יותר נוצצים ו"חשובים" בצה"ל. וגם הרגשתי מהאנרגיה שלהן, בשיחה, ש"ערב הוקרה לחיילים שפרשו מהיחידה" הוא לא הערב הכי חשוב בתולדות היחידה. קיצר הגעתי לאירוע די מצ'וקמק, ביחידה צבאית די מצ'וקמקת.

הגעתי להרצאה מוקדם, חצי שעה לפני הזמן בערך. נכנסתי לאולם, חיברתי את המחשב, וראיתי שהכול עובד. ואחר כך הלכתי לפינת הקפה, והכנתי לעצמי קפה שחור, ולקחתי לעצמי מאפה קינמון כזה תשוש, והסתכלתי על האנשים שהגיעו, שנראו חמודים אבל גם עייפים כאלה. בכלל, הייתה עייפות באוויר. בזמן שעמדתי בצד, המפקדת שהזמינה אותי, ענת, אמרה לי שאני מדבר ראשון, ושכשאני מסיים אני יכול פשוט לנתק את המחשב וללכת. חשבתי לעצמי שזה לא מנומס, לנתק את המחשב ולברוח. ומצד שני באמת לא בא לי להיתקע כאן עכשיו שעות. אז שאלתי אותה, כמה זמן זה יהיה בערך, האירוע שלכם. וענת אמרה לי, חצי שעה ככה. ואני חשבתי לעצמי, שוואלה אין לי שום בעיה להישאר חצי שעה כדי לכבד את האנשים שהזמינו אותי. אמרתי לה, אני אישאר בשמחה, וענת הרימה את הגבות ואמרה, סבבה, מה שאתה רוצה.

אחר כך האירוע התחיל, והחיילת שהנחתה את האירוע הזמינה אותי לדבר, ואני עליתי לבמה והעברתי את ההרצאה שלי, וכשסיימתי פשוט ירדתי מהבמה, והתיישבתי בקהל. וכשהתיישבתי, וואלה התחרטתי קצת, כי רציתי כבר לנסוע הביתה, ממש חשבתי לעצמי שהייתי צריך לקפל את המחשב ולצאת בשקט. זה אירוע שלהם, מה אני מתיישב פה בקהל. מה אני קשור. בינתיים ענת עלתה לבמה. היא אמרה שהיא כל כך שמחה ומתרגשת להיות כאן. היא אמרה שהערב הזה הוא הזדמנות להודות לכל מי שעזב את היחידה שלנו השנה, לכל מי שהמשיך הלאה, ליחידה אחרת. ולכל מי שהשתחרר. אני רוצה להזמין אתכם לבמה, לקבל שי קטן וחיבוק. אבל חשבתי לעשות את זה בדרך קצת אחרת! ככה היא אמרה. וכולם היו כזה קצת סקרנים. גם אני.

וענת אמרה, בואו נראה אם אתם מזהים מי זה מי. כשהיא אמרה את זה היא הפעילה מצגת. ובמצגת ראו תמונה יפה של ילדה קטנה. תמונה ישנה כזאת. ענת אמרה – מי מזהה, וכולם צחקו, והתחילו למלמל. ומישהי צעקה – זאת נועה! וענת אמרה – נכון, זאת נועה! וכולם מחאו כפיים. נועה עלתה לבמה, לקבל את השי, ואת החיבוק. וכשהיא עלתה כולם ראו אותה. ומאחוריה, כולם ראו את הילדה שהיא הייתה פעם. וזה היה מרגש. היה מרגש לראות איך היא גדלה והשתנתה.

אחרי נועה, ענת הציגה עוד תמונה. ושוב כולם היו צריכים לנחש מי זה. ושוב, החייל, שהיה פעם ילד, עלה לבמה, וקיבל מענת את השי. שוב הסתכלתי עליו, והשוויתי בין הילד שהוא היה פעם למי שהוא היום. וככה הערב נמשך. ענת הראתה לנו תמונות של ילדים. והילדים האלה עלו לבמה, וכולנו יכולנו לראות איך הם גדלו יפה. וזה היה מרגש. אני לא מתאר את זה מספיק טוב. אבל זה באמת היה רגע מרגש כזה. כולם התרגשו, ענת המפקדת וכל החיילים, וגם אני התרגשתי. התרגשתי כזה מהחיים.

ואז ענת הזמינה את רב היחידה לשאת דברים, והרב דיבר על היחידה הזאת. על האווירה הטובה שיש בה. על התחושה שכולם כאן משפחה אחת. הוא סיפר כמה בדיחות פרטיות, פנימיות כאלה, שלא הבנתי. אבל הבנתי שיש ביחידה הזאת אווירה משפחתית. בסוף דבריו, הרב ביקש להקריא את פרק ק' בתהילים. מזמור לתודה. הוא ביקש מכולם לפתוח בטלפון את פרק ק'. וכשהוא ביקש מישהי בקהל אמרה, "אל תגיד אוף – תגיד פרק ק'", וכולם צחקו. וגם אני צחקתי. זה משפט טיפשי אבל גם מרגש. הלוואי שהייתי יכול לחיות ככה. פחות להתלונן. יותר להיות בהודיה. ואחר כך הרב הקריא את פרק ק'. וכולם קראו ביחד איתו. גם אני.

בסוף האירוע עליתי לבמה כדי לקחת את המחשב ואת התיק שלי, קיפלתי את הדברים, ודיברתי עם כמה אנשים שניגשו אליי. אחר כך ניגשתי אני לענת, ואמרתי לה שהיא אלופה, ושהפעילות שלה הייתה ממש מרגשת. וענת אמרה לי תודה ובהצלחה. אחר כך נסעתי הביתה. ובדרך חשבתי על זה שטוב שנשארתי, וואי כמה טוב שנשארתי! אם הייתי "ממהר" לקפל את הדברים שלי וללכת משם, הייתי מפספס את כל הרגעים היפים האלה. לא הייתי רואה איך כל הילדים שבתמונות גדלו והתבגרו. ולא הייתי שומע את המשפט "אל תגיד אוף - תגיד פרק ק'", ולא הייתי מגלה שהיחידה הצבאית הזאת לא מצ'וקמקת בכלל. להפך. היא משפחתית ומתוקה ומלאת אהבה. אם לא הייתי נשאר לא הייתי יודע את כל זה. והלב שלי לא היה מתמלא באור. ולא הייתי מתרגש ככה.

שכויח זה הסיפור שלי. וזה הלקח שלמדתי ממנו. הלקח הוא להיות סבלני עם החיים. לא למהר. לא לשעוט קדימה כל הזמן. להפך. טוב לחכות, להשתהות, להתבונן, להיות רגע בעולם. היה זה דוקטור סוס שאמר שאם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים. אבל לפעמים, כדי לגלות מקומות מופלאים, כל מה שצריך זה לא ללכת. לא למהר. להישאר רגע. להיות רגע. להרגיש רגע את החיים. שכויח זאת דעתי.