צה"ל, מתי תפסיק להתנהל כמטוטלת?

כשרוצים לסנגר על צה"ל אז אומרים שמדובר בארגון שמתנהל בדומה לספינת ענק, שכל היגוי ושינוי כיוון דורש מאמץ רב. זה נכון רוב הזמן, אבל הבעיה של צה"ל במלחמה אינה האיטיות, אלא דווקא התנודתיות. 

בלא מעט מוקדים בשנתיים האחרונות, צה"ל נמנע מתהליך מדורג מסיבות מובנות של לחץ זמן ולחימה במספר זירות שמחייבות פעולה מהירה, אבל לצד זאת נוצר הרושם, שקשה להתכחש אליו, לפיו אין חשיבה על ההשלכות של הפעולות, אפילו בטווח הזמן הבינוני. זה גורם לתנועה חדה מקצה לקצה, כשמי שמשלם את המחיר אלה לוחמים, מפקדים ומשימות מבצעיות.

את הדפוס הזה ראינו כבר בתחילת המלחמה בשימוש בתחמושת. בשבועות הראשונים לתמרון בעזה, היד הייתה קלה על ההדק, תרתי משמע: טנקים וארטילריה ירו בנדיבות לעבר מטרות, נקודות חשודות ושטחים שולטים. לוחמי שריון העידו על חופש פעולה רחב, כזה שתרם גם לתחושת ביטחון בכניסה האגרסיבית למוקדי הטרור. 

אלא שבתוך זמן לא ארוך המציאות התהפכה לחלוטין. הפגזים החלו להיגמר, משלוחי התחמושת מחו"ל התעכבו, והסיוע האמריקני נבלם. ואז, במקום התאמה מדורגת, באה תגובת נגד קיצונית: צמצום דרמטי בכמות הפגזים לכל טנק וניהול לחימה כשכל פגז נספר. מטנק עם "בטן מלאה" ועשרות פגזים עברו למצב של יחידות בודדות גם במתקפה על יעדים משמעותיים שאילצו את הכוחות לתכנן את המהלכים לפי כמות פגזים.  

לקח זמן רב עד שהמערכת התאוששה - אבל הנזק כבר נעשה: מדיניות חירום הפכה לשגרה, זהירות הפכה לעיתים לשיתוק, והלחימה השתנתה לא מתוך בחירה מקצועית אלא מתוך אילוץ תקציבי ולוגיסטי. 

אותו דפוס, רק עם בני אדם, מתרחש כעת גם במערך המילואים.

לאורך רוב המלחמה כמעט ולא הייתה בקרה אמיתית על אופן השימוש במילואימניקים. יחידות קלטו לוחמים דרך קבוצות וואטסאפ וטלגרם, חיבורים ומעברים נעשו על ימין ועל שמאל, תשלומי ימ"מים זרמו, והמערכת התנהלה לא פעם כמו שוק עבודה לכל דבר. היו גם בזבוזים, ואפילו טענות לעבירות שנבדקות כיום ברשות המיסים שנבעו, שוב, מחוסר חשיבה קדימה על מה דבר כזה יכול לקרות.

וכעת המטוטלת נעה בחוזקה לצד השני. הכסף נגמר. במשרד האוצר איבדו סבלנות, והמסר לצה"ל ברור: הברז נסגר. רוצים תקציב? תתחילו להתייעל ובעיקר להרגיש שהכסף יוצא מהכיס שלכם. כדי שיהיה לכם מאיפה לשלם על מלאי תחמושת וחלקי חילוף תמצאו איפה אפשר לקצץ, ואז הסתבר שבשומנים של המילואימניקים הכי קל לחתוך. 

כך מצא את עצמו צה"ל מקצץ בעולם המילואים. אמנם צווים לתקופות קצרות יותר של סביב 60 ימים, אך סבבי יציאה קצרים יותר, אין שבוע-שבוע, ימי ההתארגנות הכה מתבקשים להתאקלמות בחזרה באזרחות – קוצצו בחצי. כל מה שתחת אורות הפלורוסנטים נתפס כ"מותרות" והביא מיידית לחיסכון במאזן, אבל מי שמסתובב בשטח יודע שאלה תנאים הכרחיים לכך שעשרות אלפי המילואימניקים ימשיכו להתייצב. 

כאן בדיוק טמונה הבעיה שצה"ל מסרב להפנים: קיצוץ חד במילואים איננו רק סעיף תקציבי והזזה של כספים מפה לשם, הוא פגיעה ישירה באיכות המשימה. האנשים שתופסים קו בגבול לבנון, בעזה, בסוריה וביהודה ושומרון הם לא מספר בטבלה. כשמורידים להם ימי התארגנות, כששוחקים אותם עד הקצה, הם פשוט לא יגיעו. לא במחאה או בצעקות, אלא בהצבעה שקטה ברגליים. נכון, צה"ל סופר את המשימות לפי המסגרות, כך שאם פלוגה נמצאת במרחב מסוים, היא מקבלת משימות ושטח, ולא משנה אם כמות הלוחמים שלה קטן בחצי ממה שנדרש, ומבחינת הקודקודים למעלה, הכל בסדר. סמכו על הקצינים בדרגי הביניים שצריכים לתת דין וחשבון, ושידעו לסדר את המספרים בצורה כזאת שאחוזי ההתייצבות ימשיכו להיראות מרשימים, כך שאף אחד לא יבין שיש בעיה.  

אז צה"ל אולי יחסוך כסף בטווח הקצר, אבל הוא יחסוך הרבה יותר ממה שתכנן: פחות לוחמים, פחות כשירות, ופחות יכולת לעמוד במשימות. זו לא התייעלות, זו שחיקה של המערך הכי חשוב של הצבא, ומכך גם של אמון הציבור שיודע שמספר הלוחמים ששומרים עליו, קטן משמעותית כי בצה"ל ביקשו לחסוך. 

אם יש לקח אחד מהמלחמה הזו הוא שצבא לא יכול להרשות לעצמו להתנהל כמטוטלת. לא בתחמושת - ולא בבני אדם. מי שלא יתחיל לחשוב קדימה, להתייעץ עם השטח לפני קבלת ההחלטות הדרמטיות, לשקלל משאבים בצורה מאוזנת ומתוך חשיבה מורכבת ובעיקר לפעול בהדרגה, יגלה מהר מאוד שהחיסכון הזה עלה לו ביוקר.