בלילה אחרי הטבח הנורא בחוף בונדיי בסידני עמדנו נרגשים בחתונת בננו בכורנו. רגע לפני שבירת הכוס, הרב מסדר הקידושין ביקש להזכיר את הפיגוע בסידני וקרא לקהילה היהודית שם לקנות כרטיס טיסה בכיוון אחד לארץ - ומיד.

גם חגי סגל פרסם בטורו בעיתון הזה, תחת הכותרת "יהודים, הביתה", קריאה ליהודי התפוצות לא להתמהמה עוד בעקבות הטבח ולעלות מיד בהמוניהם לארץ.

"הלקח האמיתי מהפיגוע הוא כרטיס טיסה חד־כיווני מאוסטרליה לתל־אביב", כתב סגל, "שעות ספורות לאחר הטבח הופצו לכל קצווי עולם תצלומי הדלקת נרות דווקאית באוסטרליה. מישהו הצטלם עם תפילין על החוף המותקף. מרגש מאוד, אבל תצלום של יהודֵי סידני עם כרטיס טיסה חד־כיווני לנתב"ג יהיה הוכחה משכנעת פי כמה שהלקח האמיתי נלמד. מדינת היהודים אינה אמורה לטפח עכשיו את יחסיה עם יהודי הגלויות, אלא לדחוק בהם לעלות ארצה".

גם שר החוץ גדעון סער קרא באותה עת "ליהודים באנגליה, בצרפת, באוסטרליה, בקנדה, בבלגיה: עלו לארץ".

הקריאות הללו, הגם שאני מסכים עימן עקרונית, גרמו לי אי נוחות מסוימת. אין חולק שמקומם של היהודים בארץ ישראל, ועלייה לארץ חייבת להתקיים לא רק כשגלי אנטישמיות מתנפצים על הקהילות היהודיות בעולם, אלא גם בזמני שלווה ושקט. במשך אלפיים שנה כספנו לחזור לארצנו הקדושה, ומשניתנה לנו ההזדמנות ההיסטורית להגיע אליה - נקומה ונעלה ציון. אסור להתמהמה.

אולם נראה שמדינת ישראל נזכרת ביהדות התפוצות אחרי אסונות קשים שזו חווה. בשיטוט ברשת מצאתי קריאות של מנהיגים ישראלים "לשוב הביתה" אחרי פיגועי טרור כמו המתקפה בהיפר כשר בפריז או רצח המאבטח היהודי בכניסה לבית הכנסת בקופנהגן. או אז מכריז המנהיג הישראלי כי אין עוד עתיד לקהילה היהודית במקום זה או אחר.

אבל הקשר עם יהודי התפוצות חייב להיות רציף, מתמשך ורב־עוצמה. מדינת ישראל והחברה הישראלית צריכות להיערך לפתיחת הדלתות והלבבות, להקצאת המשאבים הראויים, לבניית תוכנית קליטה, למציאת פתרונות דיור ותעסוקה זמינים לעולים. המהלכים הללו לא יתחוללו ביום אחד, ומוטב להיערך לכך בעוד מועד ובלי קשר לפיגועים.

כדאי שקריאות "יהודים הביתה" ייקראו ברגישות המתבקשת לאתגרי העלייה העומדים בפני העולים: רגישות למחירים הכרוכים בעזיבת קרובי משפחה שנשארים בקהילה, ורגישות לקשיים הנפשיים והכלכליים שעומדים בפני העולים. אין מדובר רק בסגנון הקריאה, אלא בהבנה עמוקה של צורכי העולים ומתן מענה ראוי לכך.

לצערי הרב, על אף הקריאות לעלייה לארץ ולמרות הפיגועים הקשים שחווים יהודי התפוצות, אני מתקשה לראות שבשנה הקרובה 7 מיליוני היהודים הנותרים של אחינו בתפוצות יגיעו לישראל.

משרד הקליטה נערך להכפיל את קצב העלייה מהמערב לקליטתם של 30 אלף עולים בשנת 2026. זו טיפה בים. עלינו להכיר במציאות: רבים מאחינו בתפוצות ימשיכו להתגורר בקהילות היהודיות בעולם. מדינת ישראל חייבת ביד אחת לעודד את העלייה ואת הקליטה בישראל, אך בד בבד להמשיך את הקשר עם היהודים בתפוצות.

עלינו להגדיל את מפעל השליחות לקהילות היהודיות, לחזק את מערכות החינוך היהודי בעולם ואת הנוכחות היהודית בקמפוסים האקדמיים ברחבי תבל, לשגר משלחות מישראל לתפוצות ומהתפוצות לישראל, ולהדק את הקשר עם קהילות וארגונים יהודיים במאמץ לצמצם את ההתבוללות.

השבוע דווח שקהילה יהודית אמריקנית רכשה בישראל שני מגדלי מגורים של 200 דירות. רכישה מרוכזת כזאת טרם נראתה עד היום, ונראה כי פעמוני העלייה לארץ החלו לצלצל בתפוצות. חלק מהיהודים יעלו לארץ אחרי ילדיהם שמשרתים בצבא או לומדים באקדמיה הישראלית, וחלקם רק יחזיקו דירה בארץ לעיתות צרה ומצוקה.

הרב חיים דרוקמן ז"ל, שלאחרונה ציינו שלוש שנים לפטירתו, פירש את הפסוק "בשוב השם את שיבת ציון היינו כחולמים" כשעון מעורר שמצלצל בחוזקה וקורא להתעורר מהחלום. הקדוש ברוך הוא קורא לנו להקיץ משנתנו בעת שיבת ציון, להצטרף למהלך הא־לוהי ולהפוך להיות שותפים אליו בהחזרת עם ישראל לארצו.

נקיץ יחד מהחלום ונמשיך לעודד את מגמת העלייה הגוברת, אך נעשה זאת מתוך הבנה של הקשיים הכרוכים בכך. ניערך היטב לקליטתם של העולים, אך לא נשכח את אלה שטרם התעוררו להשיב לב אבות על בנים ולשוב לגבולם.

עו"ד רועי אביקסיס הוא ראש המחלקה לזהות יהודית ציונית בהסתדרות הציונית העולמית, סגן יו"ר קק"ל ונציג תנועת המזרחי העולמית במוסדות הלאומיים