בערוץ 14 שודרה לאחרונה תוכנית הבוחנת את השפעתו של תא"ל במיל' ד"ר שמעון נווה על צה"ל. ברקע הדהדה השאלה מה קרה לצה"ל בעשורים האחרונים, ואיך הוא השתנה כביכול מצבא ניצחון והכרעה לצבא הכלה. הטענה העיקרית תיארה את מידת "השפעתו המזיקה" של נווה על צה"ל.

אלא שהשינוי שחל בצה"ל בעשורים האחרונים הוא תופעה רחבה ומקיפה עשרת מונים יותר ממה שיש ביכולתו של אדם אחד לחולל. ברצף הקלטות שהציגו דיבור משתלח וחסר רסן של נווה הצליחה הכתבה לשכנע בעיקר שהוא אדם בעל דעות קיצוניות מסוכנות. אבל נווה הוא חוקר ומורה, וראוי היה להתמקד בתורתו הרבה יותר מאשר באישיותו וערכיו.

יש לי נגיעה אישית בסוגיה. בשנים 2000־ 2003 הייתי ראש חטיבת תורה והדרכה במטכ"ל. עבודת המכון לחקר תורת המערכה, בהובלת נווה ודב תמרי, הוכוונה אז באחריותי.

מראשית הדרך כיווני החשיבה במכון היו שנויים במחלוקת. רבים מבכירי צה"ל, ובהם מפקדי אוגדות, הסתייגו מהשיטה ואף חשו עוינות כלפיה. לכן תמוהה הטענה שתולה בשמעון נווה ובתורתו את גורם ההשפעה העיקרי להשתנות צה"ל. הטענה הזו מסוכנת כמו אבחנה שגויה למחלה מסובכת.

במלחמת לבנון השנייה, השלישייה שהובילה במטכ"ל את ניהול המלחמה, הרמטכ"ל דן חלוץ, סגנו משה קפלינסקי וראש אגף המבצעים גדי איזנקוט היו מאוחדים בהסתייגותם מתורתו של נווה. ובכל זאת צה"ל לא הצטיין במלחמה בחתירה להכרעה. יש כנראה גורמי השפעה נוספים לשינוי בצבא.

המכון לחקר תורת המערכה הוקם בהובלת נווה ב־1994, בעיצומו של תהליך אוסלו. אבל לא ציפיות השלום או ערכים מוסריים הביאו להקמתו, אלא אי שביעות רצון של הפיקוד הבכיר בצה"ל לנוכח ההישגים הלא מספקים ברמה המבצעית באותה עת.

מתוך המצוקה הזאת נבע הצורך בפיתוח תורת מערכה לצה"ל, שתסביר מדוע צבא יכול לנצח בקרבות ובכל זאת לא לנצח במלחמה. זה קרה לארה"ב במלחמת וייטנאם, ונדמה שזה קורה גם לצה"ל.

בעבר החידה הזאת פעלה לטובתנו. בקרבות לטרון בתש"ח, למרות שלושה קרבות כושלים ברצף צה"ל השיג את תכלית המערכה - פריצת הדרך לירושלים. הגילוי שאין קשר סיבתי ישיר בין ניצחון בקרבות הטקטיים להשגת תכלית המערכה הזמין צבאות מובילים בעולם לעיסוק בתורת המערכה.

"שיר המעלות לשלמה" ממוקד בחידה: "אם השם לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו, אם השם לא ישמור עיר שווא שקד שומר". מצוקת החידה נובעת מהגילוי שהבניין אומנם יכול לעמוד איתן והשומר יכול לשקוד על משמרתו, אך המאמצים עלולים להיות לשווא.

בחידה הזו מגולם ההבדל המהותי בין עבודת הבנאי והמהנדס ובין עבודת האדריכל. תוצאות עבודת הבנאי והמהנדס מסתכמות במבחן החומרי הפיזי, והמבנה שעומד הוא הביטוי להצלחתם. בעבודת האדריכל הבניין שעומד עלול להיכשל בכינון האווירה והתכלית המצופה - מבחן שמעבר לממד הפיזי. לכן האדריכל זקוק להשראה ולא רק לכללים ונוסחאות. להבדל הזה מכוונת תורת המערכה: כמו האדריכל, המצביא זקוק להשראה ליצירת מסגרת רעיונית וצורת פעולה להקשר מבצעי המציב בדרך כלל אתגר ייחודי ותקדימי.

הסוגיה חשובה ללימוד בדרג הצבאי הבכיר ובדרג המדיני, כי הידע והמתודה של נווה נחוצים לניהול המלחמות והאתגרים שעוד נכונו לנו. המתודה אינה תלויה בהיבט הזה בערכיו ובדעותיו של נווה. היא כלי עבודה.

אפשר לחטוב עצים לעבודה זרה או לחטוב עצים למזבח בבית המקדש. התכלית נתונה בידי המשתמש. השקפת עולמו הפוליטית השמאלית של נווה לא צריכה להשפיע על הצורך בחוכמתו. גם רבי מאיר השכיל ללמוד מאלישע בן אבויה: "תוכו אכל, קליפתו זרק".