בשיחה עם איש ימין ממוצע, התשובה לשאלה מהי דמוקרטיה תסתכם כמעט תמיד בתשובה "הכרעת הרוב". זאת תשובה נכונה, אך ההתעקשות על העיקרון הזה - מוצדקת ככל שתהיה - מותירה את הימין הישראלי דומם ביחס לשאלות אחרות כמו אופי המוסדות הדמוקרטיים, תרבות דמוקרטית, וזכויות האזרח וחובותיו.
נראה שבאקלים הפוליטי הנוכחי, הקשר המרכזי בין הימין לדמוקרטיה מסתכם במאבק על הזכות להצביע ולהשפיע ביעילות, מתוך תפיסה של מאבק על זכויות יסוד אזרחיות וריבונות עממית, בעיקר מול הגורמים המשפטיים במדינה. אולם האקטיביזם השיפוטי הוא רק ראשית הבעיה. המשטר הדמוקרטי בעולם ובישראל נמצא במשבר הכולל אי יציבות, היעדר אמון וחוסר תפקוד, שגם תיקון של מערכת המשפט לא יצליח לפתור.
בדמוקרטיה החשובה בעולם, למשל, נראים סימני מצוקה רבים. מכון פיו, שבחן לאחרונה את השינוי באמון הציבור בממשל הפדרלי בארה"ב, מצא כי ב־1958 כ־73 אחוזים מהאזרחים הביעו אמון גבוה בממשל, לעומת 17 אחוזים בלבד ב־2025. במקביל אנחנו רואים עלייה בתמיכה באלימות: לפי סקר PBS באוקטובר 2025, כמעט שליש מהאמריקנים סבורים שייתכן שיהיה צורך לפנות לאלימות כדי "להחזיר את המדינה למסלול". לפני כ־18 חודשים רק 19 אחוזים טענו כך.
הכי מעניין
ראש הממשלה בנימין נתניהו בכנסת מושב חורף 2025 | צילום: חיים גולדברג- פלאש 90
בישראל המשטר הדמוקרטי מציג סימני מצוקה דומים. בשעה שאנו נתונים באי היציבות הפוליטית הגדולה ביותר שידענו, מדדי אמון הציבור הולכים ויורדים. בשנת 2000 המכון הישראלי לדמוקרטיה מצא כי 50 אחוזים מהישראלים סומכים על ראש הממשלה, 51 אחוזים סומכים על הכנסת, ו־84 אחוזים סומכים על בית המשפט העליון. בשנת 2025 רק כ־25 אחוזים מהיהודים בישראל סומכים על הממשלה, כ־18 אחוזים סומכים על הכנסת, וכ־42 אחוזים סומכים על בית המשפט העליון.
תמונת המצב הזאת היא קריאת אזהרה. אם הימין רוצה להוביל את המדינה ליציבות ושגשוג ארוכי טווח, ולא רק לנצח בבחירות או לאפשר לממשלה למשול לכאורה ביעילות, עליו לפתח תפיסת עולם משטרית רחבה שמצליחה להעניק מענה למשבר הפוליטי והחברתי המתמשך.
ראשית, בוער הצורך להתחיל להבנות את המשטר הישראלי בתור משטר דמוקרטי שהוא גם ליברלי וגם לאומי. כך למשל, ניתן לעשות זאת על ידי הסדרה של חוקי היסוד בישראל, הכוללת פירוט של סמכויות כל רשויות השלטון וההגבלות עליהן; כך חשיבה על מוסדות חדשים (כמו למשל בית מחוקקים שני); השלמת מגילת זכויות הפרט; התוויית מערכת היחסים החוקית והמשטרית בין אלו ובין חוק הלאום ומקומה הפעיל של הזהות היהודית במדינה.
בשדה נוסף, שיח ימני מתחרה יכול לשלב בשיח הזכויות הדומיננטי גם את שיח החובות, הכולל לא רק את חובות המדינה לאזרחיה אלא גם את חובות האזרחים לדמוקרטיה. בהקשר הזה, הדגש של הימין על ריבונות עממית והשפעה בלתי אמצעית של האזרח הפשוט על הפוליטיקה יכול לפתוח צוהר למנגנונים שבהם לאזרח יש לא רק זכות להצביע או להפגין, אלא גם חובה להיות מעורב במנגנוני השתתפות פורמליים.
דוגמה שצוברת היום אהדה היא אספות אזרחיות: לאחר תהליך של בירור ודיון, אזרחים מהשורה מגבשים מתווה מדיניות בסוגיות ערכיות שהמערכת הפוליטית לא מצליחה לקדם או מעדיפה לקדם בשיתוף הציבור - מרפורמה במערכת המשפט ועד רפורמה במערכת החינוך. אספות אזרחיות יוצרות רשות אזרחית המשמשת רשות שלטונית רביעית, ומצליחות להביא את האדם הסביר לשולחן קבלת ההחלטות באופן שמזכיר את מוסד חבר המושבעים.
האפשרויות רבות, והן ממתינות בקוצר רוח להתייחסות הימין - שכרגע עוסק בעיקר בשאלות של ביטחון וזהות, ומצמצם את העיסוק במשטר לשאלת גבולות מערכת המשפט.
מימוש החזון הזהותי והביטחוני תלוי באופן ישיר במכלול המשטרי, תובנה שניכרת כבר בספר דברים, אשר כרך בין מוסדות המשפט, הכהונה והמלוכה ובין היכולת לקיים חיים רוחניים ולאומיים מלאים.
במילים אחרות, אם זהות יהודית היא תשתית לרוחו הבריאה של העם, אזי משטר דמוקרטי איתן ומבוסס הוא התשתית לגופה הבריא של המדינה – ואגב כך גופו הבריא של הלאום. על הימין להיכנס לקרקע חדשה ופורייה, ולפתח חזון ימני דמוקרטי.
דריה שלייפר היא דוקטורנטית למדע המדינה באוניברסיטת תל־אביב, ועמיתת מחקר במכון ארגמן