סוף־סוף גשם, סוף־סוף חורף, כמה חיכינו, האדמה כל כך צמאה ועצובה, כבר שנתיים שהיא ככה, מתגעגעת ונכספת למים הטובים, והנה, סוף־סוף גשם! לפני שבועיים, בחופשת חנוכה, נסענו לצפון עם אימא שלי והילדים, ישנו במעיין־ברוך, וטיילנו בתל דן, וצפינו בעגורים באגמון החולה, ויצאנו גם לטיול ג'יפים בנחל דישון היפהפה, והנהג של הג'יפ, רועי רימון שמו, אמר לנו שהוא כבר עשרות שנים גר כאן, בגליל, בקיבוץ איילת־השחר, והשנה, לראשונה בחייו, הוא רואה חורש טבעי שמתייבש. אלון התבור ואלון הגליל ואלה אטלנטית ואלת המסטיק, כולם הולכים וגוועים מול עיניו. בצורת כזאת לא ראינו כאן שנים. והאדמה כל כך צמאה.
והנה השבוע, סוף־סוף בא הגשם! מצפון הנגב ועד החרמון. והעצים סוף־סוף שותים קצת, השורשים שלהם מתחזקים, והעלים שלהם גדלים, כמה מהם כבר חולמים על פרחים, ועל פירות, אולי אפילו על שתילים קטנים שיצמחו לצידם. והכול נשטף הלאה. כל האבק נשטף מהעלים. וכל הלכלוך נשטף מהמדרכות. וכל הפיח נשטף מהבניינים. וכל הזרעים הקטנים, הדוממים, באדמה, מתעוררים פתאום. יש ליד הבית שלי, בשכונת יד אליהו בניינים כאלה ישנים, ועכשיו סביב כולם צומחים שדות של חמציצים ירוקים. איפה החמציצים האלה היו עד עכשיו. מאיפה הם באו פתאום. איך זה שהם התעוררו. התשובה המדהימה היא, שהם שם, כל הזמן, כל השנה, בקיץ הם גוועים, ובחורף הם מתעוררים. מטורף לחשוב על זה. מטורף לחשוב על כל מה ששוקק מתחת לאדמה כל הזמן. כל הזרעים הקטנים, הרדומים, כל הסודות הכמוסים.
סוף־סוף חורף. אחרי כל המדבר הזה. והימים כל כך משונים. אני לא מבין מה קורה, כאילו, בשום הקשר, אני לא מבין מה עכשיו. בעזה נותר חטוף אחד. רן גואילי, זיכרונו לברכה. נורא לחשוב שיש עוד חטוף בידיהם. ומאידך גיסא, בלתי נתפס לחשוב, שבתוך כל הכאוס הזה, של המלחמה, הגענו למצב שבו נותר בידיהם חטוף אחד בלבד. אני הייתי בטוח שעשרות חטופים יישארו שם לעולם. זה הישג עצום של צה"ל, של המדינה, ושל הממשלה. ובינתיים צה"ל שולט על עזה. יש לי חברים טובים, במילואים עכשיו, בעומק הרצועה. אנחנו שם. לא ממש ברור מה אנחנו עושים שם. אבל אנחנו שם. ולא ברור מה עכשיו. אולי יש אנשים שמבינים משהו על משהו. אני לא מבין מה קורה עכשיו. לאן הסיפור הזה הולך. מי אנחנו בכלל.
הכי מעניין
| צילום: איור: שרון ארדיטי
ובינתיים מתפוצצת עוד פרשייה מבחילה. בסביבת ראש הממשלה, מתברר, שלושה אנשים קיבלו משכורת מקטאר. זו עובדה. וקטאר היא הספונסרית של חמאס. היא שהפכה את עזה לפצצת טרור מתקתקת. זו גם עובדה. ובינתיים, עובדיו הנאמנים של ראש הממשלה ניצלו את מעמדם כדי לשפר את תדמיתה של קטאר. נסו לדמיין מציאות הפוכה. נסו לדמיין שבסביבתו של בנט, או לפיד, היו מוצאים בזמן מלחמה! שלושה עובדים שמקבלים משכורת מקטאר. נסו לדמיין את העיניים הנוצצות של ינון מגל בפטריוטים. נסו לדמיין את הזעם, את הרעל. הם בטח היו אומרים מילים כמו "בגידה" ו"בושה". ובצדק. נסו רגע לדמיין לעצמכם עולם מקביל, ותבינו מיד את גודל הזוהמה.
ובינתיים בעולם הקולנוע, שהוא העולם המקצועי שבו אני פועל וחי, שר התרבות מיקי זוהר מתקרנף ורודף אחרי שלושת הכ"פים של חייו - כסף, כבוד וכוח. בהתחלה הוא ממציא טקס פרסים לאומי, לא כי הפרסים מעניינים אותו. פשוט, כדי לדפוק את טקס האקדמיה הרשמי. השופטים בתחרות הקולנוע של השר – לא צריכים באמת לצפות בסרטים ("עשרים דקות זה מספיק" אמרה המפיקה), כי זה לא באמת טקס שקשור לקולנוע. זה סתם עוד דרך "לדפוק את השמאלנים". ואחר כך, כשרוב המועמדים לפרס פורשים מהטקס, השר מודיע שהוא ישלול תקציב לכל גופי הקולנוע בישראל! כבר בשנה הקרובה! אנחנו נראה להם מה זה. תתארו לכם רגע, שר תרבות לא מישראל, ממדינה אחרת, שבזמן מלחמה, בזמן של מצוקה איומה, מאיים על במאים ומפיקים במקום לתמוך בהם. כן, זה עצוב כמו שזה נשמע. ועכשיו, בעקבות האיומים, המועמדים מתקפלים. והטקס המביש יתקיים. והשר מבסוט! יש לו כוח וכבוד וכסף! חה חה חה הוא דפק את הבמאים האלה, הוא הראה להם מה זה.
וקראתם את חוק הגיוס החדש! אתם חייבים לקרוא אותו, רק כדי להאמין, שזה אמיתי, שזה באמת מה שהממשלה הזאת רוצה לעשות עכשיו. אני יודע שרוב הקוראים של העיתון הזה הם ציונים ודתיים. אני יודע שאתם, והילדים שלכם, מחזיקים בפועל את מערך המילואים הישראלי. אתם מלח הארץ. אתם כורעים תחת הנטל, אתם, יותר מכולם, נשנקים ונשחקים. אני שואל אתכם בכנות. כשאתם רואים את החוק המביש הזה, שביסמוט מנסה לדחוף. איך אתם לא מתפוצצים מזעם. אני באמת לא מבין.
ובינתיים ראש הממשלה מודיע שהוא זה שיחליט מי ינהל את ועדת החקירה! ושלא תהיה ועדת חקירה ממלכתית! וואו, איזו הפתעה מרעננת. לא בכל יום האשמים ממנים את חוקריהם. איזה פטנט. ומי ישטוף את הבושה הזאת. מי ישטוף את החרפה. מי ינקה את הזוהמה הזאת, שאותה אנחנו מקבלים ככה, באדישות כזאת. איפה הגשם שיעיף מאיתנו את הטינופת הזאת, שהתרגלנו אליה. את הכסף הקטארי, את ועדת הטיוח, את חוק ההשתמטות, את טקס הפרסים המגוחך, את הפשע במגזר הערבי, בוא כבר גשם, בוא. בוא תשטוף אותנו. אנחנו כל כך עייפים וצמאים.