מדי מערכת בחירות מגיעה למחוזנו תופעת טבע ישראלית חריגה: נדידת מצביעים למחוזות המחנה הלאומי בעקבות פנינת לשון של אמן או איש רוח מהמחנה היריב. פעם אלה "הצ'חצ'חים" של דודו טופז ופעם "מנשקי הקמעות" של יאיר גרבוז. יש שלל אמירות מתנשאות מפוליטיקאים ממחנה "רק לא" כלפי מחנה "למה לא בעצם". התופעה מתפרצת לא פעם גם כשמערכת הבחירות לא פעילה ("אנשים אחרים", אמר יאיר לפיד בכנות יתרה על חסימות הכבישים של קפלן מול חסימות המפגינים נגד תוכנית ההתנתקות), אולם במינונים נמוכים בלבד.

רבים ניסו לפענח את התופעה, שחתומים עליה בעיקר אנשי תקשורת מהשמאל, ולהבין לעומק את כישרונם הבלתי נדלה בסחיפת המתנדנדים והמאוכזבים מהימין בחזרה לאותו הימין ממש, אולם עד כה ללא הצלחה. אקולוגים מומחים טוענים כי ההתכתשות הפוליטית המקומית מייצרת אקלים קריר במחנה המיואש, וממילא היא מביאה את מאוכזבי נתניהו וסביבתו לשוב לחיקו החמים. זה ייקח קצת זמן ועוד כמה אכזבות ועימותים, אבל אל חשש, מרגיעים המומחים, באביב הם יתנדנדו בחזרה.

השבוע זכינו בהצצה נדירה לאותה התופעה ממש, רק בלבוש מעט שונה מהרגיל: לא עוד בוז עדתי על במות תעמולה (נכון לשעה זו בלבד), ואפילו לא התנגשות חזיתית בתרבות העממית שנתפסת בטעות כרדידות נעדרת אינטליגנציה. הפעם זוהי עוקצנות אולפנים ורשתות, בניסיון לתרגם לצרכן התקשורת רפה השכל את אירועי השעה. זה התחיל בביקורות כתובות מראש על פסגת נתניהו־טראמפ, ונגמר בתגובות שקריות להתבטאות לגיטימית לחלוטין של שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. בין לבין מצא את עצמו המתנדנד הנואש מגלגל עיניים ואומר: עד כאן.

עוד בטרם פגישתם של נשיא ארה"ב וראש ממשלת ישראל מחו קובעי הטעם על הכינוי "מפגש פסגה" , שכן "בשביל פסגה צריך שני ענקים". היו מי שציינו שאם בכלל תתקיים פגישה, היא תהיה ככל הנראה פגישת נזיפה. והיו גם מי שראו באירוע כולו קומבינה ישראלית לחופשה קצרה בפלורידה בשביל אשת הראש, שכל שאר הפרטים והאירועים נתפרו סביבה.

ואז הגיעה הפסגה. והגיעה התמיכה בחיסול חמאס כדי להתקדם לשלב שני בעסקת עזה, והגיע גב רחב לתקיפה באיראן, אם יהיה צורך – עם סיוע אמריקני פעיל או בלעדיו. ואם זה לא מספיק, טראמפ שיבח את תפקודו של נתניהו כראש ממשלה, ופירט על עומק החברות ועל איכות שיתוף הפעולה בין שני כוכבי הפסגה. נתניהו מצידו חשף בפני הנשיא שהוא יזכה בפרס ישראל, שיינתן לראשונה למי שאיננו תושב המדינה, והפליג בהודאה לנשיא על החברות והתמיכה. כל אלה הסתכמו במקבץ תמונות לבביות שהפריכו את התחזית על תמונות הזעם וההשפלה, והולידו שאלה אחת גדולה: איך לא נמאס למדבררי שנאת נתניהו לחיות מציאות מדומה ולשדר אותה?

משאלת הלב של סולדי השלטון מתנפצת פעם אחר פעם לסלע המציאות, שכן כשהשורה מקולקלת מרוב שנאה, אין תנאים בסיסיים לבנות ביקורת כנה. לך תפריד בין מה שטוב בשלטון למה שרע; לך תתעמק, תתבטא, תפעל לשינוי חיובי - כשכל כולך מכוסה בזעם התבוסה. כל שנותר ליריבי הממשלה הוא להתנחם בעוד אמירה כמו־פרובוקטיבית מצד סמוטריץ', לפצוח בשירת גינויים מתוזמנים היטב, ולקוות שלפחות זה יטשטש איכשהו את הישגי ראש הממשלה.

קטגור נעשה סנגור

בצלאל סמוטריץ' הוא איש ראוי ביותר, איש עשייה ואידאולוג - שמתעקש לא ללמוד את שפת ההמונים ולדבר על עמדותיו כך שגם בתל־אביב רבתי יבינו אותן. בניגוד לרבים אחרים היה לו האומץ לשבת עם אנשי ניר־עוז בקיבוצם – גם אם באיחור לא מבוטל – ולהודות שלו היו הדברים הפוכים, לא בטוח שהיה מסכים לשבת עם שר בממשלה שבמשמרתה קרה אסון כזה. הוא התנצל, השתתף, דיבר מעומק הלב והקשיב באופן שנבלע בין שאר אמירותיו הפרובוקטיביות לעיתים, עד שהשיח החומל והמפייס שלו כמו נשר מעצמו לרצפת חדר העריכה.

סמוטריץ' מצליח להציב אנשים כמוני בהתנגשות חזיתית: האידאולוגיה שלו מול הרטוריקה שלו. תפיסתו קרובה לתפיסת העולם שלי ורבות מעמדותיו משקפות את אמונותיי. סגנונו, לעומת זאת, רומס תפיסת עולם אחרת שלי. אולי גם שלו. ככלות הכול שנינו גדלנו על ערכי אחדות ישראל ועל החיבור ההכרחי המכונה "אחדות ההפכים". שנינו התחנכנו על כך שסוגיות שבין אדם למקום מרכינות ראש בענווה מול סוגיות שבין אדם לחברו. שנינו מאמינים שרק ביחד ננצח, אבל באמת ביחד. אז איך ייתכן שהוא לא עושה ניסיון מזערי להוריד את חומת הפחד שנבנתה סביבו? איך הוא מבכר את תפיסת ה"הם התחילו" היכן שדרושה הבנה הדדית? והרי תפיסת האחדות חברתית ותורנית באותה המידה; היא צומחת מתוך יראת שמיים, ונובעת מחינוך לשמירת הלשון במובן הרחב שלה.

ובכל זאת, דבריו השבוע לא הצליחו להשתחל לרשימת ההתבטאויות שמוטב היה שלא אמר. בניגוד לזעקת המוחים, לא היו שם אלימות, לא איום ולא שמץ מאפיוזיות. הייתה מחאה נגד מערכת המשפט בחריפות מעודנת, כראוי במחאה נגד מערכת שדוהרת קדימה בצהלה לרמיסת הרשויות האחרות, בלי להשתמש באיזונים ובבלמים שהיא עצמה דרשה. הייתה הצבת מראה מתבקשת לחוסר המודעות המדהים של חונטת המשפט ושל עדר נאמניה, שסלידתם מנבחרי העם מביאה אותם לקנאות עד עיוורון, עד הכחשה. עד להעלמת עין מכוונת ממינויים שאינם כשרים, משיבושי פרשות פצמ"רית־יועמ"שית מפוקפקים; עד למחאת "הגנה על הדמוקרטיה" בערבון מוגבל, בלי מילה רעה על מי שסרח בתוך המערכת עצמה.

איכשהו המתקפה המשולבת בניסיון להקטין את הישגי נתניהו מחד ולהגדיל את הקטרוג על סמוטריץ' מאידך מייצרת אפקט הפוך, של בריחה. בסופו של יום גם המצביע המתנדנד, ציפור נודדת, מבקש קן יציב ומכבד להניח בו את רגלה.

לתגובות: orlygogo@gmail.com