למרות ההשתכללות המואצת של הבינה המלאכותית, עדיין אי אפשר להזרים לה את כל השיח הישראלי המתוקשר בדור האחרון ולבקש ממנה לאבחן את אופן השימוש הנפוץ במונח "גזענות". מצד שני אפשר כבר לנחש את התוצאה: 99.9 אחוז ממופעי ה"גזענות" מתייחסים לגילויי גזענות של יהודים, רובם כלפי ערבים. כלומר לגזענות חד־סטרית, יהודית בלבד, לא ערבית.

צירוף המילים "ערבים" ו"גזענות" בשיח הישראלי הוא כמו מים ושמן, דגים ויבשה, פוטין וזלנסקי. אין חיה כזאת. ברדיו, בטלוויזיה, ברשתות, בכנסת וכמעט בכל העיתונים רק היהודים הם גזענים. ברחוב הערבי ובתחומי הרש"פ יש הסתה, פשיעה לאומנית, פיגועים רצחניים, תשוקה בלתי נשלטת לזרוק אותנו לים, אך לעולם לא "גזענות". כביכול היהודים הם בעלי מונופול על שנאת זרים חסרת פשר, גנטית, בעוד הערבים שונאים אותנו ממניעים ענייניים בלבד: כיבוש, נכבה, נישול וכו'.

הפיתוי הרטורי להשתמש בטענת ה"גזענות" כלפי יהודים - ברור. כשמצמידים את התואר "גזען" לפוליטיקאי ישראלי או לארגון ימני כלשהו, סותמים את הגולל על המוסריות שלו. אין עוד צורך להקשיב לו, אפילו לא להתווכח. הוא גזען חשוך, אפוף משטמה קמאית לבני גזע אחר, נקודה. אבל קורבנותיה של תופעת ההשתקה המסורתית הזו אינם בהכרח אנשי ימין בלבד. הם עשויים להיות גם אנשי מרכז או אפילו שמאל מתון, שמתנגדים לשותפות קואליציונית עם המפלגות הערביות הקיימות.

מאז שגדי איזנקוט התבטא לפני שבועיים בעד הסתייעות במפלגות ערביות אחרי הבחירות, מתרגשת מתקפה פובליציסטית על אישי אופוזיציה שהסתייגו מדבריו, כמו גנץ, לפיד וליברמן. הם מואשמים באפליית ח"כים ערבים ומצביעיהם על רקע מוצאם בלבד. "במקום לשתף פעולה עם הנציגים הנבחרים של חמישית מאזרחי המדינה, הם משתפים פעולה עם הנרטיב הגזעני שמסמן אותם כשותפים בלתי לגיטימיים", התרעמה בעלת טור בהארץ.

אריתמטית, זו הבחנה נכונה. גנץ, ליברמן ולפיד פוסלים את נציגיהם של חמישית מאזרחי המדינה, שלא לדבר על ראשי מפלגות הימין. אך טענת הפסילה על רקע גזעני שקרית. מה שמרתיע את רוב הציבור היהודי באותם נבחרים ערבים הוא ההומוגניות הדעתנית שלהם, לא מוצאם האתני. בניגוד למגוון הדעות והמפלגות בארבע החמישיות האחרות של אזרחי המדינה, הבוחר הערבי הממוצע מצביע אך ורק למפלגות שמצדדות בעמדה הפלסטינית בסכסוך עם ישראל. בנושאי שטחים ושלום  אין אצלו ימין ושמאל כפי שיש אצל היהודים, אפילו לא מרכז, יש רק ימין קיצוני.

כל המפלגות הערביות הקיימות הן תמונת מראה של עוצמה יהודית. סיעת רע"ם של מנסור עבאס אולי טיפה מתונה יותר מהמפלגות האחרות במגזר, ועדיין קיצונית מאוד. כזכור, גם אחרי שעבאס הצטרף לקואליציית השינוי הוא הטיל וטו על טקס נטיעות ט"ו בשבט בנגב, ולמעשה מנע אפשרות של יציאה ישראלית למלחמות מגן. אי אפשר לצאת למלחמות כאלו כשהקואליציה תלויה על כרעי מפלגה פלסטינית לאומנית. עבאס גינה אומנם את מעללי חמאס ב־7 באוקטובר, אבל מפלגתו גם פרסמה הצהרה שהאשימה את ישראל ב"פשעי מלחמה" בעזה, וקראה לקהילה הבינלאומית להעניש אותנו. רק עכשיו היא התנתקה רשמית מהתנועה האסלאמית וממועצת השורא, לא לפני שטראמפ איים להוציא את האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק. סיעות חד"ש ותע"ל עדיין מסרבות להכיר בישראל כמדינה יהודית, ומתאבלות כשהיא מנצחת. לא קשה לדמיין את מנהיגיה משתתפים בנשף הניצחון של האויב במקרה שמבצע הבלימה הצה"לי של פלישת חמאס בסתיו 23' היה מסתיים בכישלון. לכן הם שותפים לא לגיטימיים לממשלה ציונית כלשהי, ודאי כזו שדוגלת בברית המשרתים.

אם תקום פעם מפלגה ערבית מקבילה למפלגות המרכז שלנו, שתתמקד בהטבת תנאי חייהם של מצביעיה, היא תהיה שותפה לגיטימית לכל קואליציה, אפילו ימנית, אבל כבר חמישים שנה אין מפלגה ערבית כזאת. אם ננסה לשער כאן למה אין, ודאי יאשימו אותנו בגזענות.