שתי נשים בהסכת אחד לימדו שיש דברים יותר גדולים מקריירה

אנחנו מחנכים את הילדים שלנו וגם את עצמנו לשאוף להתקדם בקריירה, אבל לאחרונה נשמעים קולות מפתיעים ומשמחים שמחזירים אל השולחן גם אפשרויות אחרות

תוכן השמע עדיין בהכנה...

שאטרסטוק

| צילום: שאטרסטוק

לאחרונה חזרתי להאזין לפודקאסט "שיר אחד" מבית "כאן הסכתים". פודקאסט מעולה שמכיר למאזין את הבפנוכו של השירים הישראליים. ככה פגשתי מזווית חדשה ומרגשת את "יפה כלבנה", את "הילד בן שלושים", את "מכתב לאחי", את "כלניות" ועוד. הפודקאסט כיפי כי הוא מושקע, עשוי היטב ומעמיק, אבל עם פרוץ המלחמה נטשתי אותו. לא הצלחתי להקשיב לבחירת העורכים, שבחרו לספר דווקא על "הביתה" של ירדנה ארזי ו"מחר אני בבית" של אתניקס, שירים שהתקשרו עם יציאת צה"ל מלבנון. למה לעסוק בשירים האלה כשאנחנו נלחמים על הקיום שלנו כאן? אבל פודקאסט טוב הוא פודקאסט טוב, והשילוב בין החרם הכמעט־מוחלט שלי על הרדיו, הנסיעות הרבות והאהבה לתרבות ולשירים ישראליים, החזירו אותי לחיקו של "שיר אחד", גם אם במינונים אחרים.

את המפגש המחודש עשיתי דרך הפרק עם שרון רוטר, זמרת, יוצרת ואשת תרבות שאני אוהבת. רוטר, שמופיעה היום לפני נשים בלבד ואף נלחמת ברשויות המפלות שמקשות לעשות את זה, גדלה בבית של עולים מארגנטינה שלא היו מחוברים כל כך לתרבות הישראלית. רוטר הופיעה במקהלה מקצועית ומשם קפצה לחיי התרבות של תל־אביב. היא הייתה מנהלת ההצגה של ברי סחרוף, עשתה קולות במופע שלו, ואז הגיע תורה. היא פרצה עם השיר "ארוץ אליך", שהפך ללהיט גדול וסימן את תחילת ההצלחה שלה, אבל ההצלחה הזו הבהירה לה שהדרך הזאת לא מתאימה לה. "לא היה לי טוב", היא מספרת בהסכת.

רוטר שינתה כיוון. היא חזרה בתשובה, הקימה משפחה והתמקדה בזה במשך שנים. בכל פעם שהיא פוגשת את ברי, שהיא קוראת לו "צדיק", הוא אומר לה "שרון, אל תצטערי, עשית את הדבר הכי טוב שיכולת לעשות". רוטר מסבירה שהוא מתכוון למשפחה שהקימה. "יש לי חמישה ילדים, וזו באמת היצירה הכי טובה, מהנה, מספקת ומשמחת שעשיתי ואעשה אי פעם". המשימה הזו דרשה מסירות: "במשך עשר שנים ילדתי, הנקתי והייתי עם ילדים בבית, ואלה שנים משמעותיות מאוד", אומרת רוטר.

הכי מעניין

איור: תשורה לוי

| צילום: איור: תשורה לוי

בגיל ארבעים היא החלה לחפש שוב את דרכה המוזיקלית, חיפוש שנמשך עד היום, כי כאישה דתייה היא לא יכולה להופיע במקומות שבהם הופיעה בעבר, והז'אנרים המתאימים לזמרות דתיות פחות מדברים אליה. רוטר נמצאת בסימן שאלה גדול, אבל אפילו שלא הכול פתור לה בחיים, ואולי דווקא משום שאין פה איזה הפי־אנד, שמחתי על הדברים שאמרה. דברים שכמעט לא נשמעים במרחב התרבותי ובשיח שלנו.

אנחנו מחנכים את הבנות והבנים, וגם את עצמנו, להתקדם ולשאוף ולהצליח בקריירה. אנחנו משדרים לילדים שיש להם כוחות ושיעופו על זה, יתאמצו וישפיעו טוב על העולם, והכל נכון. אבל לפעמים קצת נשכח שיש אפשרות  להפוך את הסדר. המשפחה היא המוקד, העבודה בחוץ במקום השני. הבחירה הזו במשחק משותף על השטיח, ביציאה לגן המשחקים, בהתבוננות עמוקה בילדים, גוררת אחריה התכנסות לפחות חלקית פנימה, וכן, גם הפסד מסוים של ההצלחה בחוץ. אבל בחירה מודעת במסלול כזה של החיים היא מימוש השליחות, הכישרונות וההשפעה שלנו בעולם לא פחות מכל קריירה אחרת. מה זה לא פחות? זה ה־מקום לנוכחות, להשקעה ולהשפעה.

מתל־אביב לנהלל

אחרי הפרק ההוא, האפליקציה העבירה אותי לפרק אחר, "ליל חניה – בונוס", שהוא המשך לפרק אחר וארוך על השיר שכתב נתן אלתרמן, ועל המלחין שלו יאיר רוזנבלום. מתברר שרוזנבלום נתן לכל מיני להקות ומבצעים לשיר את "ליל חניה", עד שהגיע לירדנה ארזי ושותפיה. פרק הבונוס מתחקה אחרי ביצוע עלום ולא ידוע של השיר, כנראה משנת 1972. אחרי חיפושים מגיע המראיין לרבקה פוקס, אז מרקוביץ', שהייתה סולנית של להקת חיל גייסות השריון. אישה עם קול מדהים, שהפכה מהר מאוד לסולנית הלהקה. אז לאן היא נעלמה? למה אנחנו לא מכירים את שמה?

פוקס מסבירה שכבר כשהתגייסה לא התכוונה להשתמש בשירות הצבאי כפלטפורמה להזנקת הקריירה. "בגיל 17 אמרתי לחברים ולחברות שלי שאני מגיעה ללהקה צבאית ואחרי זה אני מתחתנת וזהו. רציתי משפחה". כמה חודשים אחרי שסיימה את השירות צלצל אליה מפיק והזמין אותה לאודישן, לגלם את רוזה בסרט קזבלן. "אמרתי לו לא, אני לא מוכנה, אני גמרתי!". פוקס מספרת שהיא חיה בשלווה, וכשהמראיין אומר שהרבה בחורות היו רוצות להיות אז במקומה, היא משיבה לו שבאמת הרבה בחורות היו רוצות להיות במקומה: "יש לי שלושה ילדים ברוך השם, טובים, נחמדים, יש לי שמונה נכדים, אחח זה אושר. אני מרגישה שבלעדי זה הייתי כלום". היה משיב נפש לשמוע. כן, יש מחיר לבחירות ולא כולם צריכים ללכת באותה דרך, אבל חשוב להחזיר לשיח את האפשרות של משפחה כקריירה ראשית.

להתכנסות פנימה יש מחירים, אבל בחירה מודעת במסלול כזה היא מימוש השליחות וההשפעה שלנו לא פחות מכל קריירה אחרת

ואז, כאילו בהזמנה, התראיין לפני כמה ימים עומר מילר לפודקאסט של איתי סגל. מילר, שף ואיש עסקים, היה הרבה שנים איש חברה תל־אביבי. בריאיון הוא סיפר על השינוי הגדול שעשה בחיים. מאדם שהעסקים, החברים והיין היו עבורו לפני הכול, לאדם שהמשפחה תופסת את המקום העיקרי בחייו. היום הוא מתפרנס מאינסטגרם, מייעוץ ומסדנאות, וחי עם רעייתו שירן ושלושת ילדיהם הקטנים בנהלל. מילר סיפר שהוא ורעייתו כמעט לא מתחזקים חיי חברה, כי הם בחרו להיות בעשור הזה, הראשון לחיי ילדיהם, רוב הזמן בבית. קשרים קודמים נותקו, קשרים אחרים יצטרכו להירקם שוב.

טוב, ייאנחו הקוראים שהם הורים לילדים קטנים, למי יש בכלל זמן או כוח לחיי חברה. אנחנו חיים בג'ינגול אינסופי שלא משאיר זמן לצאת לכוס קפה. זה נכון. אבל העניין הוא הבחירה בזה, אפילו השמחה. ההבנה שיש שנים ותקופות שבהם זמן־בית הוא חשוב, אפילו קריטי. איש לא יכול לעשות את זה טוב מכם. וכן, יש לזה מחירים, אבל גם לבחירה ההפוכה יש מחירים, והם לא תמיד מדוברים.

Ofralax@gmail.com

עוד כתבות בנושא

 

 

י"ב בטבת ה׳תשפ"ו01.01.2026 | 15:43

עודכן ב