פראיירים באוויר, בים וביבשה: ישראל נסגרת בפני העולם - בגלל בעלי ההון שלה

כשמנכ"ל וויז אייר נחת בישראל בדצמבר האחרון עם הצעה להשקעה של מיליארד דולר, בסיס פעילות בנתב"ג ו-200 טיסות שבועיות במחירים שוברי שוק, הוא לא יצא עם הסכם חתום; הוא יצא עם כרטיס טיסה חזרה והצעת פשרה מגוחכת לפעול משדה רמון - מרחק 340 ק"מ מהמרכז הכלכלי של ישראל. מי המרוויחים הגדולים של המהלך הזה? לא אתם.

מיתוס "החוסן הלאומי" בשירות הרווחים

הנימוק המרכזי שעולה נגד כניסת ענקיות זרות הוא "החוסן הלאומי". תחת התירוץ הזה, חברות התעופה המקומיות וההסתדרות מפעילות לחץ כבד על מקבלי ההחלטות, בטענה שתחרות חופשית תמוטט את התשתית הישראלית בשעת חירום. אלא שהמציאות המספרית מספרת סיפור אחר לגמרי: בזמן שהצרכן הישראלי נאבק במחירים מרקיעי שחקים, אל-על סיימה את שנת 2024 עם רווח שיא של למעלה מחצי מיליארד דולר. הטרמינולוגיה של "חוסן לאומי" הופכת במקרה הזה לשימור מונופול בפועל. 

הפסיכולוגיה של ההתנגדות: למה הצעקה של המיעוט מנצחת?

כדי להבין מדוע הרגולטור הישראלי נרתע מתחרות, עלינו לפנות לעבודתו של חתן פרס נובל, פרופ' דניאל כהנמן, ולמושג "שנאת הפסד". מבחינה פסיכולוגית, הכאב שנגרם מהפסד קיים גדול פי שניים מהעונג שברווח עתידי. בשוק הישראלי, הדינמיקה הזו מתורגמת לכוח פוליטי לא פרופורציונלי. השחקנים הקיימים - אל-על, נהגי המוניות או רשתות הפארם הגדולות - יודעים בדיוק כמה הם עומדים להפסיד מהתחרות. הם מאורגנים, מצוידים בלוביסטים ובעלי קול ברור ואחיד שחוזר על אותן המנטרות במשך עשרות שנים. מנגד, הצרכן הישראלי "עומד להרוויח", אבל הרווח הזה הוא מופשט, עתידי ובלתי מוחשי כרגע. התוצאה היא שמקבלי ההחלטות שומעים רק את מי שכואב לו עכשיו, ומתעלמים מהמיליונים שניתן יהיה לחסוך מחר.

מחיר ההרתעה הבלתי נראה

הנזק האמיתי אינו מסתכם רק במקרה של וויז אייר או במאבק בן 11 השנים של "אובר" להיכנס לישראל. הנזק המשמעותי ביותר הוא "אפקט ההרתעה": משקיע בינלאומי רציונלי שמביט בטבלת הסיכונים של ישראל רואה מדינה עם תשואה גבוהה - אך עם סיכון רגולטורי קיצוני וזמן אישור שנמדד בשנים. כשחברה כמו אובר נאלצת להמתין עשור בוועדות ובחסמים רגולטוריים, המסר למשקיעים בעולם הוא חד וברור: אל תתקרבו. התוצאה היא שוק מחתרתי של עשרות אלפי נהגים ללא פיקוח וביטוח, ובמקביל - אינספור חברות בינלאומיות שפשוט מוותרות על ישראל מראש. זהו נזק בלתי נראה, כי לעולם לא נדע כמה חברות קמעונאות, אנרגיה או תובלה החליטו להשקיע ביוון או בקפריסין רק בגלל שהבירוקרטיה הישראלית נראתה להן כמו מבוך ללא מוצא.

התיקון הנדרש: מעבר לניהול מבוסס ודאות

כדי לשבור את התבנית הזו, ישראל אינה זקוקה ל"רפורמות דרמטיות" אלא לשינוי תפיסתי מהשורש. הפתרון הפרקטי מתחיל באימוץ "שעון רגולטורי" מחייב: קביעת מסגרת זמן של עד 90 יום לאישור כניסת שחקן זר, שאחריה האישור ניתן אוטומטית. בנוסף, יש להרחיב את עיקרון "מה שטוב לאירופה טוב לישראל" - לא רק למוצרים פיזיים, אלא גם לשירותים. אין סיבה הגיונית שחברה שפועלת תחת הרגולציה המחמירה של האיחוד האירופי תצטרך לעבור מסכת ייסורים של "התאמות מקומיות" בישראל. השקיפות מחייבת בפרסום רשימת החברות הממתינות לאישור, והיא תאפשר לציבור להבין בדיוק מי מעכב את הורדת המחירים ומדוע.

המיליארדים מחכים, האם נפתח את הדלת?

בפעם הבאה שנבחר ציבור יתלונן על יוקר המחייה, שווה לשאול אותו שאלה אחת פשוטה: כמה חברות זרות ביקשו להיכנס לשוק הישראלי השנה, וכמה מהן עדיין תקועות במחסום הרגולטורי? הסאגה עם חברת וויז אייר היא רק קצה הקרחון. השאלה אינה האם ההון העולמי ימצא לעצמו מקום להשקיע בו, אלא האם נמשיך לממן מהכיס שלנו את ההגנה על המונפולים המקומיים, או שנבין שיציבות ופתיחות הן המנוע האמיתי של הכלכלה. ביום שבו נבחר ב"שעמום רגולטורי" על פני "דרמה של חוסן", הצרכן הישראלי יתחיל סוף סוף לשלם מחירים של התייר שמגיע מברלין, גם כשהוא נשאר בבית.

מוטי אזולאי הוא דוקטורנט לניהול החוקר התנהגות צרכנית ושווקים דיגיטליים.