חקירה יסודית של טבח שמחת תורה מובנת מאליה. הכאב והצורך בתיקון עמוקים מכדי שנוכל להסתפק בתשובות חלקיות. אולם נראה כי ההצעות הנוכחיות לוועדות חקירה, מימין ומשמאל, מציעות פתרון טכני לבעיה שורשית.
ועדת חקירה ממלכתית הוקמה גם אחרי מלחמת יום הכיפורים. היא פטרה מאחריות את הדרג המדיני (שנאלץ להתפטר רק בלחץ העם) והתמקדה בדרג הצבאי, אך היא בעיקר לא מנעה את קריסת הקונספציה חמישים שנה מאוחר יותר.
הסיבה לכך היא שהוועדות המוכרות לנו עוסקות בדרך כלל במי מהאחראים לא התעורר, במקום לשאול למה בחרנו כחברה להמשיך לעצום עיניים.
הכי מעניין
הרמח"ל הקדוש מביא בספר "מסילת ישרים" משל על העצלן המתרץ את חוסר המעש שלו בטענה שיש "ארי בחוץ", כאשר במציאות לא הפחד הוא שמונע מהעצלן לפעול, אלא העצלות היא זו שמייצרת אצלו את הפחד כדי להצדיק את הנוחות שלו. המשל הזה הוא תמצית הסיפור הישראלי.
בעשורים האחרונים הפסקנו לעסוק בשאלות היסוד של הקיום שלנו כאן: מהו היעד הסופי של המסע הציוני? האם אנחנו שואפים לחידוש המהות היהודית? מה אנחנו מבקשים להקים במדינת ישראל אשר בארץ ישראל - חברת מופת ייחודית או שטעטל? האם יש מקום לבירור מקומו של בית המקדש וייעודנו ההיסטורי, או שאנחנו רק מחפשים "מקלט בטוח" ושקט תעשייתי?
כאשר חברה מפסיקה לעסוק בחזון תובעני לעצמה היא הופכת לעצלנית מחשבתית ומתמכרת למצב הקיים. כדי לשמר את המצב הזה, היא חייבת להשתיק כל מי או מה שמאיים לנער אותה.
המקרה של הח"כ לשעבר מיכאל בן ארי יכול לשמש כדוגמה: פסילתו על ידי בית המשפט העליון לא הייתה רק אירוע משפטי, אלא סימפטום של השתקה מערכתית רחבה יותר שכללה את התקשורת והרוח הכללית. הטענה שלו על סכנת חוסר הנאמנות של החברה הערבית בישראל, איימה - ועודנה מאיימת - על אשליית ה"דו-קיום". במקום להתעורר למאמץ המתיש של בירור הנאמנות והזהות, העדיפה המערכת לתייג את המתריע כ"גזען" ולהוציאו אל מחוץ לחוק. השתקת בן ארי הייתה הדרך של החברה להגן על העצלות שלה: אם אסור לדבר על חוסר נאמנות, לא נצטרך לשנות את אורחות חיינו ולא נצטרך לשאול שאלות קשות על עתיד המדינה.
בשאלות העומק, אין הנחות גם לימין האידיאולוגי שחייב גם הוא בחשבון נפש. לעיתים קרובות נדמה שהוא דוחף לחזון של קומה חברתית, ביטחונית, רוחנית או לאומית חדשה, בצורה מהירה מדי, מבלי להבין שחלק ניכר מהעם עדיין לא מחובר לערכים הללו. אי אפשר לבנות קוממיות לאומית בקיצורי דרך או בכפייה על חלקים רבים בעם, שלא רק שלא מזדהים עם הערכים שהימין מציע, טובים ככל שיהיו, אלא חרדים מהם.
העבודה הקשה באמת היא לנהל בתוך המרחב הישראלי שיח נוקב, אך אוהב ומקרב. שיח כזה שמבין שהשאלות הללו הן קיומיות לכולנו ודורשות זמן, חריצות, אמון, אמונה, אחריות וענווה.
ועדת החקירה האמיתית צריכה להתקיים בלב השיח הציבורי. עלינו להפסיק להשתמש ב"ארי שבחוץ" - בביקורת הבינלאומית או בחשש משסע - כתירוץ לעמידה במקום. התיקון יתחיל רק כשנכיר בכך ששאלות היסוד של זהותנו וחזוננו - ובתוכן, הנאמנות והזהות - הן חיוניות להישרדותנו, ושנדרש מאמץ כואב וממושך כדי לבנות כאן קוממיות שתחזיק מעמד גם מעבר לחלוף חמישים שנה נוספות. שינוי התודעה הזו הוא התיקון הגדול ביותר.
פרקטית, כדי להפוך את כיוון המחשבה הזה למעשה, נוכל לחשוב על דרכים מגוונות לפתח ולשמר אותו. אפשר להציע מנגנונים כמו הקמת "נציבות קונספציה לאומית" שתחייב דיון פומבי בעמדות מאתגרות. או קיום "בירור לאומי תקופתי" - מעין משאל עם על חזון ומטרות לעשור קדימה - שיכריח אותנו לצאת מהעצלות המחשבתית. אך אלה, חשוב לזכור, רק הצעות טרומיות שנגזרות משינוי הכיוון תוך ביטול הפוליטיקלי קורקט, המנוחה על זרי הדפנה והבנת חשיבות הבירור הקיומי.
אם נשכיל להחליף את הנוחות המדומה בעבודה של בירור אמיץ, נוכל להפוך את השבר הגדול להזדמנות של צמיחה. הדרך ארוכה ורצופת שאלות קשות, אך זו הדרך היחידה שמובילה לבית לאומי יציב באמת. רק אם נבחר להתעורר - יהיה טוב יותר.