לזירת האגרוף הזאת נכנסו אזרחי ישראל באביב 2021 – מי בהתלהבות, מי בחשש, מי בשיברון לב. "ממשלת השינוי" יצאה לדרך כברית פריטטית, מורכבת מאלמנטים קטנים שהתגבשו סביב המכנה המשותף הנמוך ביותר: החלפת שלטונו של בעל הכוח הפוליטי החזק בישראל. כך קיבלנו את יצירת המופת הגרוטסקית של ממשלת שמאל הנתמכת במפלגות ערביות ובראשה יו"ר ימינה.

מה שהתחיל שש שנים קודם לכן בקמפיין V15, תחת סיסמת הבחירות המגונה "רק לא ביבי", התגבש לכדי קואליציית הלעומתיים, שהיו מוכנים לעשות הכול כדי לעגל את הריבוע הפוליטי והדמוקרטי, גם אם זה דורש למשוח מעליהם את ראש סיעת ששת המנדטים. המפלגות שהתיימרו לחולל שינוי בזירה הפוליטית, הקפידו בילדותיות מרשימה לכנות את בנימין נתניהו "ראש הממשלה היוצא" בכל נאום ובכל הצהרה לתקשורת, עוד לפני שעלה בידן למנות ראש ממשלה נכנס. לא ברור מי היועץ או התדמיתן שהיה דחוף לו לרסק את מצביעי המפלגה הגדולה ביותר, ומי מהמתייעצים חשב שזה יועיל למדינה, אבל נראה שמנהיגי הגוש אימצו את המונח בחום ובקנאות של חסיד שוטה. וזה היה רק מטח הבוץ הראשון בזירת ההיאבקות הדוחה שנקלענו אליה שלא בטובתנו מאז ועד היום.

קואליציית השינוי הרחיבה לכדי 28 כיסאות את שולחן הממשלה – זה שידעה לבקר את הרחבתו בממשלות קודמות. כשיצאה בהצהרות על שינוי תקציבי היא עשתה זאת בשיח מלא שנאה, כאילו מדובר במאבק אישי מול נתניהו וסביבתו, ולא בצעדים שיפגעו גם במצביעיו. היא הקפידה לבוז לאופוזיציה מעל דוכן הכנסת ובכל מסיבת עיתונאים ולעשות מחטפים פוליטיים דוגמת הסכם הגז עם לבנון, שנחתם לאחר שכבר הוחלט על פיזור הכנסת.

שונאי נתניהו חייכו מאוזן לאוזן לכל אורך התקופה הזאת, אוהדיו זעמו, והמיעוט השפוי משך בכתפיו וקיווה לטוב. למרבה הצער, לא היה טוב. האופוזיציה דאז לא התכוונה לצאת פראיירית או סתם ממלכתית, וגייסה את כל התותחים הכבדים – אלה שזכו באופן אירוני לכינוי "מכונת הרעל", כאילו נולדו משום מקום. יו"ר הליכוד וסביבתו הגיבו על התבטאויות ומהלכים ילדותיים ונבזיים בהתבטאויות ובמהלכים ילדותיים ונבזיים משלהם.

נתניהו, ראש האופוזיציה, סירב בעקשנות לקבל תדרוכים מיורשיו בלשכה, כאומר שסמכותם לא קבילה בעיניו. סביבתו הלקקנית המשיכה לפנות אליו בתואר "ראש הממשלה", כמו לא הושבעה ממשלה חדשה. בתוך כך הקפידו באופוזיציה להקדיש כל נאום וריאיון להשלכת רפש על ממשלת ישראל. הגדיל לעשות בצלאל סמוטריץ' כשקרא לא להכניס לבתי הכנסת את שותפי "ממשלת השינוי", ש"צריכים להרגיש לא רצויים", טען בריאיון.

מי שהקשיב היטב לשיח הפוליטי של אז היה יכול לשמוע את הקדיחות שיטלטלו את המערכת עוד כשהחלו לטרטר מתחת לפני השטח, אבל אצלנו לא נוהגים להתייחס ברצינות לקולות כרייה מבטן האדמה. כל בר דעת היה מבין שאנחנו צופים בקדימון למהומה הגדולה באמת, שכן ברגע שיתחלפו בתפקידים, כל צד יקפיד להתעלות על עוולות המחנה השני, ויעשה זאת באקסטרים. מרגע שתיפול "ממשלת השינוי", האופוזיציה תהיה לקואליציה מתריסה מאה מקודמתה, והקואליציה תהפוך לאופוזיציה מורדת פי מאה מזו שהכרנו. אלא שנבחרינו היקרים התעלמו מהקטסטרופה המתקרבת והברורה לעין, משל הייתה אימוני קרב של חמאס לצד גדר המערכת ברצועה.

בתום שנה וחצי של משילות לעומתית התפרקה ממשלת ישראל ה־36, והטפטוף שפרץ את הסכר הפך לצונאמי בלתי נסבל. ממשלת נתניהו הושבעה לפני שלוש שנים בדיוק, ב־30 בדצמבר 2022, ועם כינונה נפלו כצפוי שיירי חומות האדיבות והממלכתיות משני הצדדים. הממשלה הרשתה לעצמה להרחיב שולחנה עוד יותר מקודמתה (כי למה להם מותר ולנו לא?), פיטרה בעלי תפקידים (לאו דווקא את אלה שהיה צריך לפטר), שעטה קדימה במהפכות בדורסנות לא מידתית, והרחיבה עוד יותר את שפת הלעג והבוז. האופוזיציה מצידה הלחינה במארש צבאי את השנסון האגדי "בושה־בושה־בושה", חסמה נתיבי תנועה לקול תרועת זמבורות, והפכה את זרימת החיים במדינה לבלתי נסבלת. על הדרך היא התעקשה שמי שחוסמת לנו את קנה הנשימה זו בכלל ממשלת הימין.

את הריקושטים של קרבות הבוץ הבלתי נסבלים הללו נאלצים לספוג אנחנו, האזרחים. אפילו הטבח והמלחמה הממושכת לא הצליחו לגרום לנבחרינו לבחור נתיב אחר, הנהגה ממלכתית ומאחדת שפונה אל כלל האזרחים. וגם עכשיו, לכבוד שנת הבחירות הבאה עלינו להשם ישמור, יש בממשלה מי שעושה כמיטב יכולתו להוסיף בוץ לזירה, ולאיים בביטול תקציבים. כאילו לא למדנו שבסבב הבא הגלגל עלול להתהפך ולגרום נזקים אפילו בממשלה קצרת ימים. היום זה קיצוץ תקציב הקולנוע, שמלווה ביקורת מוצדקת על חלק ניכר מהתוצרים, בסבב הבא זו פגיעה בכיס שלך ושל מצביעיך – במוסדות החינוך שלהם, בשירותי הדת וגם במקום המגורים. בסיכומו של עשור, כל צד משוכנע שהצד האחר הוא שהתחיל, וכל צד לא מצליח להבין איך אפשר להשוות בין מה שהוא עשה למה שנעשה לו.

הזירה הפוליטית לא אמורה להתנהל כזירת אגרוף, אלא כמשחק קבוצתי שלוקח בחשבון שמדי פעם הכדור עובר לקבוצה הנגדית. ובמשחק הזה יש כללים, ומוכרחים לשמור על ספורטיביות כדי לא לכרות את הענף. מותר לעשות צעד וחצי כשהכדור בידיים שלך, אבל לא ריצה למרחקים ארוכים. והכדור עובר צד ברגע שחרגת מהזמן, פשוט כי אלה הכללים. במשחק הקבוצתי הזה צריך לקחת בחשבון שלא תצליח להשתלט על כל הריבאונדים. אם אתה רוצה לנצח, אתה צריך להיות טוב מיריבך באחוזי קליעה, לא בעבירות ובכרטיסים אדומים.

למגרש הזה אסור לבוא מתוך יהירות, ואם אתה מפוצץ את המשחק, הקבוצה היריבה זוכה בניצחון טכני, כי ככה זה כשאין לך רחמים. ולא, הקבוצה שלך לא תצליח לאחוז בגביע רק מתוך התמרמרות על השופטים.

אז לפני שאתם מבקשים את האמון שלנו בסבב הבא, קחו פסק זמן קטן, ותחשבו טוב־טוב על מה שעשיתם. לקדנציה הבאה שלכם כדאי שתגיעו קצת יותר מקצוענים והרבה יותר ממלכתיים.

לתגובות: orlygogo@gmail.com