חזרתי מודאגת ממסע הרצאות בניו-יורק. לא בגלל כותרת כזו או אחרת, אלא בגלל פחד חי. כזה שפוגשים בעיניים של אנשים. יהודים מזרמים שונים, בגילים שונים ומכל מנעד הקשת הפוליטית, מדברים היום על אנטישמיות לא כאיום עתידי אלא כמציאות יומיומית.

סקרים עדכניים מלמדים כי רוב מוחלט מיהדות ארצות הברית מודאגים מהאנטישמיות. יש המזהים אותה כאיום שמגיע במידה שווה מהימין ומהשמאל, יש החוששים בעיקר מהשמאל, יש מהימין ויש שמפנים אצבע מאשימה כלפי ישראל. זו קהילה שמרגישה מותקפת מכל עבר, ללא תחושת מחסה פוליטי או מוסרי. 

ממדאני או לא, השיח על אנטישמיות תקוע ומתנהל כמעט תמיד בשפה של איום, גינוי והתגוננות. פחות מדי שואלים מה אפשר ללמוד מהעבר, ואלו כלים כבר פותחו על ידי מי שהתמודדו לפנינו עם שנאה, הדרה ורדיפה, והצליחו לא רק לשרוד אלא גם להשפיע.

כאן נכנסות לתמונה דמויות נשיות מן ההיסטוריה היהודית. לא מיתוסים ולא סמלים ריקים, אלא נשים שפעלו בתוך מציאות עוינת, ופיתחו אסטרטגיות חכמות, מוסריות ואפקטיביות להתמודדות עם אנטישמיות.

אסתר המלכה פעלה מתוך הבנה עמוקה של כוח, זהות ותזמון. היא לא התעמתה חזיתית, אלא בנתה מהלך פוליטי מדויק, מתוך נאמנות כפולה, למלכות ולעם שלה. דונה גרציה בחרה בכוח הכלכלי והדיפלומטי, יצרה רשתות הגנה, הצלה והשפעה חוצת גבולות. רות ביידר-גינסבורג לא נאבקה רק למען נשים, אלא הציבה שפה משפטית חדשה שהגנה על מיעוטים בכלל, מתוך עקרון של שוויון ולא מתוך קרבן, וגם אמה לזרוס, אולי הדוגמה הנשכחת מכולן.

על בסיס פסל החירות חקוק שיר שכתבה לזרוס, "Give me your tired, your poor". רבים מצטטים את השורות, מעטים מכירים את האישה שמאחוריהן. משוררת יהודייה צעירה ממנהטן, שפגשה פליטי פוגרומים, הבינה שחירות איננה סיסמה אלא אחריות מוסרית, והפכה סמל של עוצמה לאומית לקריאה לחמלה אנושית. זה היה המאבק שלה באנטישמיות, לא בכוח, אלא בעיצוב תודעה.

הנשים הללו כמעט ואינן נלמדות כסיפור חיים של התמודדות. שמותיהן אולי מהדהדים, אך הכלים שפיתחו, היצירתיות, האומץ, והחשיבה האסטרטגית שלהן, נעלמים מן השיח, וכאן טמון פוטנציאל כפול.

ההיכרות עם הדמויות הללו מעניקה ליהודים היום חוסן, גאווה ושפה שאינה מתנצלת. ובו בזמן, יש בה גם סיכוי אמיתי לחדור לצד השני. דמויות כמו גולדה מאיר, רות ביידר-גינסבורג או דונה גרציה, זוכות להערצה גם מחוץ לעולם היהודי. שימוש מושכל בסיפור חייהן, במיוחד בשיח ברשתות החברתיות, עשוי לייצר הקשבה במקום שבו ויכוח ישיר רק מעמיק את השנאה.

האנטישמיות של ימינו אינה רק בעיית ביטחון. היא משבר זהות ותודעה. מולו לא די בהגנות ובגינויים. יש צורך בנרטיב חכם, עמוק ומעורר השראה.

ההיסטוריה היהודית מציעה לנו מאגר של כלים. הגיע הזמן לפתוח אותו, ללמוד ממנו, ולהחזיר למרכז את הקולות שידעו להתמודד עם שנאה, לא רק לשרוד אותה, אלא לשנות מציאות.

אם נרצה להתמודד באמת עם האנטישמיות, נצטרך לא רק להילחם בה, אלא גם ללמוד ממי שכבר עמדו מולה, והצליחו.

ד"ר עליזה לביא היא חברת כנסת לשעבר, יזמת חברתית ומייסדת פורום מנהיגות מחברות