צניחת האמון הציבורי בבית המשפט העליון היא עובדה ידועה. מדדי אמון שמפרסמים מגוון גופים מצביעים על ירידה עקבית וברורה לאורך שנים באחוזים של אזרחי ישראל שנותנים אמון בערכאה השיפוטית הבכירה ביותר במדינה.
אך שכשמפרקים את המספרים לתתי־קבוצות מתגלה שהתמונה חמורה עוד יותר. בשני העשורים האחרונים בית המשפט העליון בישראל הפך את עצמו לגוף הכי שנוי במחלוקת בחברה הישראלית - גוף פוליטי שמייצג באופן מובהק צד מאוד מסוים של המפה הפוליטית.
הנה כוכבית קטנה לפני שנצלול למספרים: סקרי דעת קהל סובלים מבעיות - בוודאי סקרי בחירות, אבל לא רק הם. באופן פרטני, שאלה כמו "מה מידת האמון שלך בגוף מסוים" היא כללית, ועשויה להתפרש באופן אחר אצל אנשים שונים.
הכי מעניין
קחו למשל את צה"ל: האם נבדקת מידת האמון בהודעות ובמידע שצה"ל מפרסם, ביכולת שלו להגן על מדינת ישראל, או אולי בכך שכל דרישותיו התקציביות מוצדקות ומנוצלות היטב? זאת עוד מבלי לדבר על שאלה כמו "מידת האמון בנשיא המדינה", שלא ברור מה משמעותה. אך היצמדות לשאלה עקבית שנשאלת באופן עקבי באותו גוף סוקר, גם אם היא לא בבחינת "כזה ראה וקדש", בהחלט יכולה להצביע על מגמות.
ב־2003 השיק המכון הישראלי לדמוקרטיה את המיזם בעל השם היומרני "מדד הדמוקרטיה", הכולל את האמון במוסדות השלטון, ובהם צה"ל, המשטרה, הממשלה וגם בית המשפט העליון. באותה השנה 83 אחוזים מהציבור בישראל נתנו אמון בצה"ל, 70 אחוזים בבית המשפט העליון, 68 אחוזים בנשיא המדינה. ל־66 אחוזים היה אמון במשטרה, ול־55 אחוזים בממשלה. ב־2024 (המדד האחרון העדכני) המספרים נמוכים יותר: 69 אחוזים נותנים אמון בצה"ל, 43 אחוזים בנשיא, ו־41 אחוזים במשטרה. האמון בבית המשפט העליון צונח ל־37 אחוזים, והאמון בממשלה ל־18 אחוזים.
המגמה מוכרת, וכך גם ההסבר הידוע שבאופן גורף ועולמי האמון ברשויות נמצא בירידה. אלא שפרסומים מאוחרים יותר של "מדד הדמוקרטיה" מציגים את האמון גם בחלוקה פוליטית ודתית, והנתונים מלמדים שיש הבדל ברור בין הגופים.
נתחיל בממשלה. ב־2003 האמון שהיא קיבלה בימין, בשמאל ובמרכז היה די דומה. המגמה נמשכה עד 2013, כאשר לעיתים בימין יש יותר אמון ולעיתים בשמאל, מה שכנראה תלוי בהרכב הקואליציוני. הפער הגדול נוצר ב־2014, כאשר אמון השמאל בממשלה צנח לפחות מ־20 אחוזים, לעומת כ־40 אחוזים בימין ובמרכז. בהמשך אמון המרכז ירד גם הוא. בשנים 2021־2022 (ממשלת בנט־לפיד) אמון השמאל והמרכז זינק ואמון הימין צנח, ובהמשך המגמה התהפכה שוב. במילים פשוטות: האמון תלוי במחנה שהממשלה מייצגת. התמונה משתנה לפי האירועים וזהות השרים.
אלא שכשמגיעים לבית המשפט העליון, המספרים חדים והמגמה ברורה ועקבית – יש מי שמאמין לבית המשפט ויש מי שלא. ב־2003 בית המשפט העליון נהנה מקרוב ל־90 אחוזים אמון בקרב מצביעי השמאל, קרוב ל־80 אחוזים במרכז, אבל גם כמעט 60 אחוזים בימין. ב־2024 האמון ירד בשמאל ל־80 אחוזים ובמרכז ל־60 אחוזים, אולם בימין צנח ל־21 אחוזים בלבד. בחלוקה לפי מפלגות, שמוצגת רק ב־2024, המצב חמור עוד יותר: 18 אחוזים ממצביעי הליכוד נותנים בו אמון, ובציונות הדתית, ביהדות התורה ובש"ס רק 4־5 אחוזים בלבד, לעומת 78 אחוזים מקרב מצביעי העבודה. "שנוי במחלוקת" זה אנדרסטיימנט.
גם בציר הדתי הפערים זועקים. אצל חילונים האמון ירד מ־80 אחוזים ב־2003 ל־63 אחוזים ב־2022, אבל אצל המסורתיים המספרים נחתכו מ־70 אחוזים ל־34 אחוזים. אצל הדתיים הם ירדו מכ־55 אחוזים ל־18 אחוזים בלבד. אצל החרדים ב־2003 רק 18 אחוזים נתנו אמון, ומאז האמון צנח ל־6 אחוזים בלבד - מצב מובן לגמרי לאור היעדרו המוחלט של ייצוג ערכיהם בקרב השופטים.
בתוך שני עשורים בית המשפט העליון הפך את עצמו לא רק למוסד פוליטי לכל דבר ועניין, אלא למחולל המחלוקת הגדול ביותר בחברה הישראלית. גוף שנועד להיות היכל הצדק לכלל אזרחי ישראל הפך למפלגה שזוכה לאמון של השמאל החילוני בלבד.