ראש הממשלה בנימין נתניהו צפוי לטוס בסוף החודש לוושינגטון לפגישתו החמישית עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בשנה האחרונה. בנסיבות אחרות זאת הייתה סיבה לגאווה. בנסיבות קיומנו הפגישה מעוררת דאגה.
בנסיעתו הקודמת השיק ראש הממשלה יחד עם הנשיא טראמפ את הסכם 21 הנקודות - הסכם סוף המלחמה כשהאויב על רגליו. ישבנו אז מול המסך ותפסנו את הראש: האומנם? הייתכן ששנתיים של מלחמה מדממת יסתיימו כך בלי שהושגה המטרה העליונה של פירוק חמאס והבטחה שעזה לא תהווה איום על ישראל? האם צדק האויב כשחשב שאם יחטוף את אנשינו הוא יוריד את ישראל הגדולה על ברכיה, בלי טנק ובלי מטוס?
המחנה הלאומי היה אמור לבעור. זה לא קרה וההסכם עבר. רבים הניחו שזהו תרגיל: חמאס יסרב, ואנחנו נקבל את מלוא הלגיטימציה להיכנס בו. כשלא סירב, עברו לטעון שזו בעצם עסקה נהדרת: ארה"ב תפרק את חמאס ותפרז את עזה, ואנחנו נשב בשקט בצד. איך אף אחד לא חשב על זה עד אז?
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
כל מי שעיניו בראשו הבין בזמן אמת שזה לא ייתכן. זה מדע בדיוני. טוני מפלורידה או ג'ון מלונדון - שלא נדבר על ח'ליל מקהיר – ישימו נפשם בכפם, יחתרו למגע ויתמרנו בזירות מטענים בשבילנו? אנחנו היינו עושים את זה בשבילם?
אך כשהתחלנו למלמל ספקות, קיבלנו מסרי הרגעה: אם זה לא ילך בדרך הקלה, נלך בדרך הקשה. נשלים בעצמנו את העבודה. והנה אנחנו פה, שלושה חודשים לאחר מכן: לא דרך קלה, לא דרך קשה. האויב חי, בועט ומשתקם, וכבר הצהיר - אם למישהו היה ספק - שההתנגדות לא תיפרד מנשקה.
עכשיו נצא למלחמה על עזה? טבח שואתי סיפק לנו לגיטימציה לחצי שעה בלבד. האם מישהו מאמין שנוכל להכריז כעת מלחמה סתם כך, ללא עילה מוצקה? עכשיו, אחרי שהעורף התערסל בחיקה החמים של השגרה, כשאנו פועלים נגד האינטרס האמריקני, וכשמדינות זרות אמורות לקבל לידיהן את הרצועה – עכשיו נצא למלחמה? רובנו לא היינו מהמרים על התרחיש הזה, אפילו אם נתעלם מהאפשרות הסבירה שתמורת כל חטופינו התחייבנו לא לחדש את המלחמה.
פעילי חמאס מאבטחים את כוחות הצלב האדום ופועלים מצריים המחפשים אחר החטוף האחרון בעזה | צילום: AFP
התקדמות לשלב ב' – זה הצעד שעל הפרק. לא ניצחון מאוחר. ארה"ב לוחצת על כניסת הכוח הרב־לאומי לשטח שצה"ל עדיין שולט בו ברצועה. בתוכנית: שיקום האויב העזתי בשטח הזה, שהבנים שלנו ניקו.
איך הגענו עד הלום ואיך ממשיכים מכאן? זה עלינו. הגענו עד הלום בהיעדר ביקורת אפקטיבית מימין. חלקים גדולים במחנה הלאומי נגררו אחרי מחנה רק־לא־ביבי ולמדו לשחק את המשחק שלו. הכול אישי, האיש הוא הכול.
הביקורת המרושעת של מחנה השמאל על הממשלה ועל העומד בראשה, לצד סירובו להשלים עם תוצאות הבחירות, גרמו לרבים וטובים בימין לצופף שורות ולהפוך לתמונת מראה של מחנה הרל"ב. כך יצא שהביקורת הימנית שמורה, בגדול, לקפלן. לממשלה לא נשאר.
אם תומכי הממשלה היו מפנים לפחות חלק מחיצי הביקורת פנימה, היינו במקום אחר. הרי כך עובדת דמוקרטיה: המנהיגות מביטה לאחור, לציבור ששלח אותה ושהיא עתידה ליתן בפניו דין וחשבון. בתוך הגבולות שהוא מתווה היא מחשבת את צעדיה.
ההצדקה המתמדת של מעשיה פוגעת במנגנון הפשוט הזה. כשהמצביעים נמנעים מלבקר את נציגיהם, הם מעצבים את פעולותיהם. הימנעות מביקורת מאפשרת לממשלה לנקוט צעדים שלא היתה חולמת לנקוט אחרת. אם מוסיפים לאדישות הימין את הביקורת הבלתי פוסקת, ללא רחם, משמאל – מתקבלת מערכת לחצים שלא יכולה להיגמר טוב מנקודת המבט של המחנה הלאומי.
נשוב לפגישה הצפויה עם טראמפ: האדישות מימין מעמידה את ראש הממשלה בעמדת מיקוח גרועה לקראת שלב ב' בהסכם. טראמפ מכיר היטב את מרחב התמרון שיש לנתניהו, יודע מה הציבור שלו יקבל ומה בשום אופן לא. בתוך הגבולות האלה הוא משחק, במרחב הזה מתנהל המשא ומתן עלינו ועל עתידנו.
בכוחנו לשרטט את הגבולות האלה. ביקורת קשה מבית עשויה לצמצם את אפשרות הכפייה של הנשיא ולתת משקל גדול יותר לאינטרס הישראלי במארג האינטרסים של ארה"ב. האמון המוחלט בנתניהו, כאילו לטובתו ולטובתנו – מזיק לו ולנו. זה כבר הזיק, וכבר הביאנו עד הלום.
עלינו לדבר, עלינו לצעוק. גם את המלאכה הזאת איש לא יעשה במקומנו - ורק אנו נישא בתוצאות.
עו"ד צפנת נורדמן היא מנכ"לית פורום חירות וכבוד האדם