מכירים את הבדיחה על זה שחגים יהודיים בנויים באותו הפורמט - "ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו לאכול"? אז עולם כמנהגו נוהג, וגם השבוע באוסטרליה ניסו להרוג אותנו, ועוד חג יהודי הוטבל בדם בידי מוסלמים. ברשתות מישהו חיבר בקולאז' בין תמונות הצעירים הבורחים מפסטיבל הנובה ובין הצעירים הבורחים בבונדי ביץ'. שם כמו פה, לא כל הנרצחים יהודים, אבל כל הרוצחים מוסלמים.

איך בכלל אפשר לכעוס באוסטרליה? איך אפשר לחיות במקום שכולו גלישת גלים וחיות כיס, ועדיין להגיד לעצמך "נראה לי שזה מקום טוב לקחת רובה ציד ולירות לילדים ולזקנים בגב כי הם יהודים"?

התמונות שברו את הלב, והסרטונים היו ממש קשים. גם הסרטונים שיצאו מהאולפנים כאן, אגב. רפי רשף, בחינניות של שידה, אמר לקרן בצלאל: "אנחנו עוד לא סגורים על מניע". באולפן של רביב דרוקר התנהל דיון מדהים בשאלה אם הפיגוע נבע מאנטישמיות או מאנטי־ישראליות, ודרוקר רמז שאי אפשר להפוך כל אנטי־ישראליות לאנטישמיות. אמנון לוי אף הוסיף שאנחנו קצת אשמים בכך שטושטש הפער בין אנטישמיות לאנטי־ישראליות. ביום שמוסלמים רוצחים בו 15 אנשים, רובם יהודים, ובהם ניצול שואה וילדה בת עשר, מתנהל בטלוויזיה בישראל דיון בשאלה אם המניעים היו אנטישמיים או אנטי־ישראליים.

כיאה לדרוקר, זהו דיון ‏מטורלל לחלוטין שגם חושף אמת חשובה, ואולי עצובה. השמאל הישראלי מחפש כבר שנים את ההצדקה לסכסוך, פה או באוסטרליה או במנצ'סטר. כל עוד אפשר להאשים את ההתנחלויות, נערי הגבעות, המשיחיים, בן־גביר, מצעד הדגלים, הר הבית, ביבי, בן־גביר, סמוטריץ', מכינת עלי, הר המור, מרדכי דוד, יריב לוין, מעלה־מכמש, בן־גביר, גרעין תורני, הרב טאו, כח מאה, ינון מגל, שעון חורף וראש יהודי ובן־גביר – כנראה אפשר לפתור את הסכסוך כולו, בקלות אפילו, עכשיו, אם רק נחליט. זה תלוי בנו. אם אי אפשר להאשים את כל אלה, אנחנו בבעיה.

מרגיע לחיות בתחושה שאפשר לפתור בקלות את הטירוף המובהק בכך שאב ובן מפקיסטן שהתאמנו בפיליפינים וגרים באוסטרליה נשבעו אמונים לדאעש, לקחו רובי ציד ויצאו לצוד יהודים ערב חנוכה. אם רק יהיה פה שלטון אחר, מדיניות אחרת, ביבי אחר, אם רק נשכיל לתקן את עצמנו, המוסלמים האוסטרלו־פיליפינים מפקיסטן פשוט לא יהרגו אותנו. אבל כמו שאמר לי פעם חברי הטוב אלי נאווי: "זמרי, תסתכל החוצה מהחלון, אתה רואה אנשים עם סלים? לא, אתה יודע למה? כי החיים זה לא פיקניק".

סידני, יצהר, יפו

עם כל הכבוד לרצון בפתרון עכשיו, יש מחלות שפשוט אי אפשר לרפא. זה סכסוך דתי עמוק. זה טופאן אל־אקצה, לא טופאן אל־נדל"ן. אפשר לדכא את הסכסוך ולעקור לו את התקווה עם כמה שיותר "כיבוש", כוח והיצמדות לאמת הפשוטה שאנחנו הטוב והצודק בסיפור הזה. לפתור? עצוב, אבל לא יקרה.

אני באמת מבין את אמנון לוי ורביב דרוקר. יש להם טונות של שנאה עצמית, כן, אבל הם בסך הכול רוצים לספר לעצמם שאנחנו אשמים ולכן הסכסוך פתיר. הבעיה היא שכשאנשים חושבים שאפשר לפתור סכסוכים בלתי פתירים, הם עלולים לקחת סיכונים אדירים כמו לגרש את יהודי גוש קטיף כדי להקים בעזה את סינגפור, או לתת לפלסטינים רובים כדי שיקימו מדינה. אבל החיים הם לא דיון מטורלל אצל דרוקר. סידני, יצהר, יפו: אותו טופאן, לא נדל"ן.

ההכרה בכך צריכה להביא איתה פחות כעס ויותר רחמים. כשראיתי את הדיון של דרוקר לא כעסתי, פשוט רציתי לחבק אותו, ללטף לו את הראש ולומר לו כמו לילד: יהיה בסדר רביבוש, יום אחד תבין שלא את הכול אפשר להסביר ולפתור. יום אחד תגלה שדווקא ההבנה שלא הכול פתיר מורידה לך אבן מהנשמה. יש שקוראים לזה אמונה, יש שקוראים לזה גורל, ויש שקוראים לזה "תתבגרו כבר נשמות, אתם לא ילדים בגן שושנה".

הדיון כולו נשען על הנחה מופרכת, כי אין שום הבדל בין אנטי־ישראליות לאנטישמיות. אנטי־ישראליות היא סתם תחפושת לא מוצלחת במיוחד של אפלה מהעבר. אבל כדי להבין את זה צריך להתחיל בבסיס. אם במאבק בין ישראל לפלסטינים, לאסלאם ולטרור אתה מוצא הצדקה כלשהי לצד שנגד ישראל, אתה אנטישמי. כן, ככה פשוט. אם אתה לא בצד של מדינה קטנטנה בבית השחי של המזרח התיכון, קטנה מניו־ג'רזי, פיסת אדמה צרה וצרורה ונהדרת, אם אתה לא בצד עם קטנטן ששרד אלפי שנים נגד כל האימפריות שניסו להשמיד אותו, אם אתה לא בצד של עם שניצל מהתנורים של גרמניה והצליח בדרך לא דרך להגיע לארץ אבותיו, אם אתה לא בעד כל זה אוטומטית - אז לא משנה איך תסביר לעצמך את עמדתך, בשורשה מסתתר שד אנטישמי קטן שמפעיל את התודעה שלך. וזה לא משנה אם אתה אומר את זה בהפגנה בברקלי, בחוף באוסטרליה או באולפן בנווה־אילן.

יותר מזה: אם באותו היום, רגע אחרי פיגוע נוראי כזה, אתה עוד מרשה לעצמך לנהל דיון מעמיק על המניע, כנראה השד כבר לא כל כך קטן.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il