בקיץ האחרון השתתפתי בפאנל מיוחד לרגל תשעת הימים. מארגני הכנס ביקשו להרבות שלום בעם ישראל, אבל גם ברגעים אלה, כשאני כותבת על האירוע, אני מרגישה בגוף עד כמה הוא היה מכַווץ. לא אכתוב את שמו של המקום המארח, משום שהמארגנים כבר התנצלו (פעמיים) והלוואי שגם יתקנו. אבל נזכרתי בו השבוע, בעקבות הטבח הנורא בסידני.

את האירוע החגיגי פתח אדם עם תואר מכובד, שביקש למגר את שנאת החינם. הוא דיבר על החובה לכבד גם את החרדים שאינם משרתים בצבא, ומצא בהם נקודות של טוב. אבל, הוא המשיך בקול רועם, יש כאלה שאי אפשר לאהוב אותם. אלה הגזענים. הוא דיבר על הרעב בעזה ותקף את כל מי שלא הזדעזע ממנו. כל מי שאין לו לב חומל על הנשים והילדים שם, פסק פחות או יותר, אינו ראוי להיקרא יהודי.

אחר כך, במהלך הפאנל הואשמתי אני ושכמותי (כן, כל המגזר עמד מאחוריי על הבמה, היה מקום לכולם) בהיעדר חמלה כלפי העזתים. הוּצאתי אל מחוץ לגבולות של העם. הייתי כל כך בהלם, שלא עשיתי אחד משני הדברים המתבקשים: לצעוק על הדובר שהוא החליק על השכל, או לוותר על העימות ועל כאב הגרון הפוטנציאלי ופשוט לקום וללכת.

במקום זה, ילדה טובה שכמוני, נשארתי שם והתכווצתי. לא הבנתי איך כל־כך מהר שכחנו מי האויבים שלנו, מה הם עשו ומה האופי שלהם. לא הבנתי גם איך מישהו מעז לתקוף בעניין הזה מישהי שבנה נלחם במחבלים העזתים פנים אל פנים ונהרג בקרב, בלי לגמגם בכלל. נדהמתי מכך שאין עקומת למידה כלשהי בכל הנוגע לשכנים שלנו, ואנשים מוכנים ליפול שוב ושוב ללוע של תעמולת חמאס, לשתף איתה פעולה, ולנגב את המצפון שלהם על החיילים המתוקים שנלחמים למען כולנו.

והיה עוד דובר אחד, יהודי אמריקאי שצפינו בו בזום. גם הוא שר את אותן זמירות ממשרדו הנוח. אני לא יודעת אם המופע ההוא קשור לשנאה עצמית, להלם מאיך נראית מלחמה אמיתית, או למאבק בממשלה שכל כלי הנשק מותרים בו, כולל הפצת שמועות מפי האויב ולטובתו, אולי כולם יחד.

השבוע נזכרתי בכנס ההוא ותיארתי לעצמי שהדוברים בו, כולל הקהל שהריע להם, מזועזעים מהטבח בסידני. הם בטוח כואבים, רק מעניין אם הם מבינים את חלקם באקלים השנאה שהוביל לשם. לא, הם לא לחצו על ההדק, לא אימנו את המחבלים וגם לא נתנו להם נשק. הם גם לא שלחו את כל המחבלים שתקפו השבוע יהודים ברחבי ארצות הברית. אבל הפצת השקרים והדיבה על חיילי צה"ל ועל עם ישראל (שלום יאיר גולן, ושלום גם למפיצי סרטון שדה תימן), והאמירה המתמדת של "אנחנו לא בסדר" בזמן מלחמה, מתדלקות ומחזקות את האנטישמיות הנוראה מעבר לים. אם כל הכוחות האלה היו מופנים למאבק במילים הרעות, בבורות ובהאשמות השווא, והמאמץ היה מנותב לחיזוק המלחמה המוצדקת מאין־כמותה של עם ישראל על קיומו פה, אולי היה אפשר לצמצם במעט את כל המקרים האלה.

הסופרת מיה טבת־דיין כתבה השבוע על הטבח, ובין השאר התייחסה לתחושות הקשות של יהודים מרחבי העולם. היא ציטטה אישה שכתבה לה ש"ההגנה על חייך לא תמיד נעשית באופן נעים לעין, ושלפעמים ההישרדות שלנו נתונה בידיהן של קבוצות או ממשלות שעושות מעשים קשים מאוד. גם המכבים היו כאלה, קבוצה רדיקלית, שרבים מאיתנו לא היו מזדהים איתם היום בכלל. אבל בתקופה מסוימת בהיסטוריה של עם ישראל, דווקא בזכותם שרדנו".

נכון. מלחמה זה לא דיונים מעונבים במשרד מצוחצח, מלווים במצגת מלטפת ולחיצות ידיים. ניסינו. זו שפה זרה ולא מוכרת במזרח התיכון. כאן מדברים אחרת, וזה מאבק לחיים ולמוות. מלחמה היא לא פוטוגנית ולא מנומסת. יש לה ריח נורא ורעשים איומים ומראות קשים. יש בה סבל רב. וכן, יש אנשים בצד השני. הם פתחו במתקפה אכזרית, השתתפו בטבח ובהתעללות ולא נמצא בקרבם אפילו חסיד אומות עולם אחד. הם שולחים את ילדיהם למות, ומסתתרים בבית חולים. הם ייחלו למבול אל־אקצא והביאו על עצמם חורבן בתוך מבול של חורף. מדובר באויבים אכזריים שלא מפחדים מהמוות אלא מהללים אותו, והם לא מתכוונים לוותר עד שאנחנו לא נהיה פה. השנאה הזו מכוונת כלפינו לא רק כאן, היא מפוזרת רדומה ברחבי העולם, מתעוררת מפעם לפעם באירוע איום.

אבל המשפט הכי מדהים שכתבה אותה אישה לטבת־דיין נוגע למכבים. מה באמת היה קורה אם החשמונאים היו מופיעים בימינו, קבוצה קטנה וקנאית לקדוש־ברוך־הוא, למצוות ולמקדש, אנשים שמחוללים מרד מסוכן בגלל עניינים שברוח? איזו ביקורת הם היו חוטפים? היו אומרים שהם פזיזים, מחרחרי מלחמה, צמאי דם. הם היו מואשמים במשיחיות מטורפת ובחוסר ריאליזם מטופש, כי מי מתגרה באומה גדולה ומפוארת כשאין לו נשק או כוח אדם ראוי. אני יכולה לדמיין את המניפסטים על הקנאות ועל הדבקות המיותרת במצוות שאבד עליהן הכלח. אבל החשמונאים שמרו עלינו, על כולנו, כעם. הם הפכו לסמל לתושייה וגבורה, וללפיד שאנחנו לוקחים איתנו לתקופות אפלות בהיסטוריה הארוכה והמפותלת שלנו, ובזכותם אנחנו נזכרים שיש בעולם ניסים.

השבוע הלב שלנו נמתח עד אוסטרליה, והוא כואב עם האחים שלנו שם ועם כל מי שחווה שנאה ואנטישמיות מעבר לים. אבל דווקא בימי החנוכה חשוב לזכור שמה שעושה את כולנו לעם זה לא רק הקטסטרופה והכאב, לא רק השנאה שרודפת אותנו, אלא גם הבשורה הגדולה שאנחנו מביאים לעולם. בשורת הקשר אל הנצח, האמונה והמוסר היהודיים, והבניין פה, בארץ שהיא שלנו. אלה מי שאנחנו, בלי להתנצל. עם של אור שמגרש את החושך, עם אוהב חיים שמגרש את קידוש המוות.

Ofralax@gmail.com