כשהגשם יורד על הנגב המזרחי, כמו שקרה השבוע, הוא אינו מבחין בין ערים ליישובים ובין רשויות מקומיות למועצות אזוריות, וגם לא בין תושבים יהודים לבדואים. בקבוצות הווטסאפ של חובבי השיטפונות בנגב הייתה חגיגה השבוע. תושבים מירוחם, דימונה, מצפה־רמון, רמת־הנגב והערבה שיתפו סרטונים מהנחלים השוצפים שמילאו את הגבים ושטפו את המדבר. הגשמים, כאמור, לא התחשבו בגבולות המוניציפליים. הזרימה החזקה בנחל צין גרמה לחסימת הכביש בין מצפה־רמון ליישובי המועצה האזורית רמת־הנגב, והמשיכה לים המלח. הגשם שירד בשטחי המועצות האזוריות ערבה־תיכונה ורמת־הנגב השאיר אותנו, בניגוד לתוכניות, ללילה באילת, לאחר שכל הכבישים לעיר וממנה נסגרו.

אבל בניגוד לגשם, כשמדובר בתקציבי ממשלה לנגב, מסתבר שהשפע לא יורד למטה לכל הרשויות. ביום ראשון האחרון התקיימה ישיבת ממשלה חגיגית בעיר דימונה, ובמהלכה אישרה הממשלה תוכנית לאומית לעידוד צמיחה דמוגרפית ופיתוח כלכלי בר־קיימא ביישובי הנגב המזרחי. מטרת התוכנית, נכתב בהחלטה, היא לחזק את היישובים בנגב המזרחי באמצעות מענה מקיף ומותאם לצרכים שעלו מהשטח. במסגרת ההחלטה יוקצו בשנת 2026 למעלה מ־100 מיליון שקלים בתחומי תשתיות, ביטחון אישי, סביבה, תחבורה, חדשנות ואנרגיה. אלא שהסכום היפה והמרשים הזה לא יוקצה לכלל יישובי הנגב המזרחי אלא לארבעה יישובים בלבד: דימונה, ערד, ירוחם ומצפה־רמון.

מי שיפתח את מפת הנגב המזרחי יגלה מייד שבאזור החשוב הזה, והדליל יחסית באוכלוסייה, יש 15 רשויות. מלבד הרשויות העירוניות שנכללו בהחלטת הממשלה, יש גם שלוש מועצות אזוריות – רמת הנגב, ערבה תיכונה וחבל איילות, ויש כמובן גם ערים ויישובים בדואיים. בנוגע לרשויות הבדואיות, הסיבה שהן לא נכללו בהחלטת הממשלה היא שישנה תוכנית חומש ייחודית המתקצבת את החברה הבדואית, תוכנית שמסתיימת בשנה הקרובה, ודורשת גם היא המשכיות. באשר למועצות האזוריות, כאן כבר קשה יותר להסביר את היעדרותן מההחלטה.

ראשי המועצות האזוריות בנגב המזרחי הוזמנו גם הם לישיבת הממשלה בדימונה, אבל בחרו שלא להגיע. ערן דורון, ראש המועצה האזורית רמת־הנגב, המועצה הגדולה בשטחה לא רק בנגב המזרחי אלא בכל מדינת ישראל, הסביר לי השבוע שאין לו עניין להיות סטטיסט לקישוט במסיבה שהוא אינו חלק ממנה.

"יש פה בעיה עמוקה", אומר דורון. "אי אפשר לדבר על נגב אחד, נגב שמתפתח ביחד, כשהממשלה מנציחה מציאות של 'הפרד ומשול'. אם היו אומרים שיש החלטת ממשלה ספציפית לירוחם או לערד בגלל משבר או צורך מקומי, זה היה לגיטימי, אבל החלטת הממשלה הנוכחית מדברת על חיזוק הצמיחה הדמוגרפית. האם ברמת־הנגב ובערבה לא צריכים חיזוק דמוגרפי? אם מקדמים חיזוק דמוגרפי במרחב מסוים ומשקיעים רק בחלק מהרשויות שבו, יש פה כשל לוגי. הרי בין דימונה לירוחם יש שטחים של המועצה שלי, ובין ירוחם למצפה רמון יש לי הרבה יישובים. אנחנו שזורים זה בזה".

דורון מכיר את הטיעון שחיזוק ערים כמו דימונה או ערד מחזק למעשה את המרחב כולו, אלא שהכללתה של מצפה־רמון הקטנה בהחלטת הממשלה, קצת שומטת את הקרקע מתחת לטיעון הזה. במצפה רמון מתגוררים 6,000 תושבים בלבד. ברמת־הנגב מתגוררים עשרת אלפים תושבים, ובמועצה האזורית ערבה־תיכונה קרוב ל־7,000 תושבים.

"כולנו צריכים צמיחה דמוגרפית וכולנו צריכים מצוינות בחינוך", אומר דורון, "ואין סיבה להשקיע רק ברשות אחת ולא ברשות אחרת. באותה מידה שטוב לתושבי רמת־הנגב שמצפה־רמון וירוחם יהיו חזקות, כך גם טוב לתושבי ירוחם ומצפה־רמון שרמת־הנגב תהיה חזקה".

ערן דורון אינו תמים. הוא יודע שיש משמעות להשתייכותם הפוליטית של ארבע ראשי הרשויות שנכללו בהחלטת הממשלה השבוע. בני ביטון, יאיר מעיין, נילי אהרון ואליה וינטר משתייכים ארבעתם לליכוד. לעומתם, ערן דורון, מאיר צור מהערבה וחנן גינת מחבל איילות אינם חברי ליכוד. ההשתייכות הפוליטית, לדעת דורון, היא גם הסיבה לכך שבתשע השנים שבהן הוא מכהן כראש מועצה הוא לא זכה לביקור של ראש הממשלה. נתניהו הגיע אומנם לביקור בגבול עם מצרים ולטקסי זיכרון בקבר בן־גוריון שממוקם בשטח המועצה, אבל אף פעם לא ביקר ביישובי רמת־הנגב, כפי שביקר כמה פעמים בירוחם, דימונה, ערד ומצפה־רמון.

"הממשלה הזאת כבר לא מודעת לעצמה", אומר דורון בתסכול. "כואב לי שבכל הישיבות שבהן דנו על החלטת הממשלה שהתקבלה השבוע, לא היה אחד ששאל איך יכול להיות שלא כוללים בהחלטה גם את שאר הרשויות".

חסרים משקפיים אזוריים

הפניתי את התמיהה של דורון לראש עיריית דימונה בני ביטון, המכהן גם כיו"ר אשכול נגב מזרחי, הכולל את כל 15 הרשויות באזור. ביטון הסביר שהחלטת הממשלה השבוע היא החלטת המשך להחלטת ממשלת בנט־לפיד משנת 2022, שגם היא התייחסה לאותן ארבע רשויות שנכללות בהחלטה הנוכחית. דורון בתגובה מזכיר שההחלטה משנת 2022 כללה בהתחלה רק את ערד, בגלל השתייכותו הפוליטית של ראש הרשות דאז ניסן בן־חמו למפלגת יש עתיד, אך בלחץ ראשי הרשויות בנגב, בהם ביטון, היא הורחבה לרשויות נוספות. לדבריו, גם המועצות האזוריות נכללו בסופו של דבר בהחלטת הממשלה הקודמת, אומנם בסכום מצומצם יחסית. בהחלטה הנוכחית הן נעדרות לחלוטין.

בשיחה שקיימתי עם בני ביטון הוא התחייב לפעול לכך שבשנת 2026 תהיה החלטת ממשלה נוספת שתתקצב גם את המועצות האזוריות באשכול הנגב המזרחי. ערן דורון שומע את הדברים, אך מרשה לעצמו להיות סקפטי, ובצדק.

הבחירה לחזק חבל ארץ באמצעות תקצוב לרשויות מסוימות בלבד מאפיינת התנהלות מתמשכת של ממשלות ישראל, לא רק זו הנוכחית. זו התנהלות שמעדיפה שיקולים פוליטיים על פני תפיסה אזורית. מחקר של ד"ר דבורה אברמזון־ברוש, שהוזכר פה בעבר, טוען שבאופן כללי המדינה איננה משתמשת במשקפיים אזוריים בבואה לקדם ולפתח את הפריפריה. המדדים בתוכניות עבודה ממשלתיות מתעלמים מהיבטים של מרחבים גיאוגרפיים כמו תמ"ג עירוני ואזורי, מהחיבור בין אנשים למקום, ומהתפקיד האזורי של קהילות ומנהיגים מקומיים בפיתוח הפריפריה. ממשלות ישראל לדורותיהן פועלות באופן ריכוזי ופוליטי, ואינן מאפשרות לשלטון המקומי והאזורי להוביל מהלכים גדולים בעצמם.

האשכולות שמאגדים רשויות סמוכות הם בהחלט צעד בכיוון הנכון, אבל החלטת הממשלה מהשבוע מוכיחה את כוחם המוגבל כשמדובר בתקציבים גדולים.